מוכר לי מפעם

פרק 4

קפאתי במקום והרגשתי איך היד שלו עוטפת את זרועי בחמימות שלא הרגשתי כבר המון זמן,לא ידעתי מה לעשות,להסתובב אליו או להמשיך ללכת,כל כך הרבה רגשות מעורבים עברו בי באותו הרגע שהרגשתי שהגוף שלי עומד להתפוצץ בכל דקה .

״אנאבל״
שוב נשמע לעברי הקול הזה,הקול הזה שכל כך התגעגעתי אליו,שחיכיתי לשמוע כבר כמה חודשים ושכמעט שכחתי איך הוא נשמע,רק כמעט.

אספתי את עצמי והסתובבתי אליו,הוא נראה כל כך טוב,אבל לא הרשיתי לעצמי להסתכל על הפנים שלו,ידעתי שאם אסתכל בעיניו השחורות והחודרות אני אשאב אליהם ויהיה לי קשה לצאת מזה,
אז פשוט הסתכלתי למטה והמילה היחידה שיצאה לי מהפה היא ״היי״ .

היו כמה שניות של שקט והרגשתי את המתח באוויר רק גובר.
״התגעגעתי,לא ראיתי אותך המון זמן״ הוא אמר ברוגע, והרגשות התחילו לצוף ולבעור בתוכי,התגעגע? שכח מקיומי כמה חודשים ועכשיו התגעגע? הראש שלי כבר התפוצץ ורק הרגשתי שאני רוצה לצעוק עליו ולהגיד לו את כל מה שעובר עליי,ואת כל מה שעברתי,ואיך שמידיד הכי טוב שלי הוא הפך לזר וזה כל כך כואב,ועכשיו הוא מתגעגע? כשכבר אין לו את קייט? שהוא בזבז את כל החופש בלהנות ורק שהוא חוזר ללימודים הוא נזכר בי?כל כך הרבה מחשבות ועצבים,
אבל פשוט החלטתי להגיד את הדבר הראשון שעלה לי לראש .
״כן..השיעור התחיל כבר וצריך ללכת,ניפגש״

הסתובבתי במהירות וניתקתי את אחיזתו מזרועי, ורגליי לקחו אותי הכי מהר שיכלו כאילו ידעו שאני צריכה להתרחק ממנו כמה שיותר מהר והרגשתי את הלב שלי פועם בחוזקה שלא הכרתי עד עכשיו,הרגשתי איך העיניים שלי נאבקות לא להוציא דמעות,ואיך הגוף שלי עוד שנייה יוצא ממקומו מכל מה שקרה,בכל זאת לראות אחרי כל כך הרבה זמן את הבן אדם שהיה הכי קרוב אלייך,זה די קשה..גם לבחורה חזקה כמוני,או כמו שחשבתי שאני..

עליתי לקומה שבה הכיתה שלי נמצאת
״שיט״,חשבתי לעצמי אני מאחרת ועוד ביום הראשון של הלימודים,רק שלא יעשו לי בעיות .

נכנסתי לכיתה ודבי המורה לספרות,שהיא המורה שהכי אהבתי בכל השנים שאני בבית ספר לימדה,נשמתי לרווחה והרגשתי לרגע בת מזל. דבי הייתה כמו אמא שנייה של התלמידים בשכבה,היא בערך בת 60 והיא נמוכה עם שיער צבוע בצבע בלונד ומשקפיי ראייה בגודל כל הפנים שלה.
ותמיד אבל תמיד אודם אדום בשפתיים,היא תמיד אומרת שצריך להיות יפה כי בכל רגע מישהו יכול להתאהב בחיוך שלך.
זה כל כך הצחיק אותי אבל זה יפה לראות את האופטימיות והשמחת חיים שלה,כולם אהבו אותה,היא תמיד העבירה שיעורים בחיוך ובצחוקים,רק בזכותה אהבתי ספרות,היא הייתה קוראת את הסיפורים כאילו הם קרו לה אתמול וממש הייתה נכנסת לזה,וזה היה משעשע אבל גם מעניין,היא גם לא האמינה בעונשים ואולי בזכות זה גם היינו מתנהגים יפה.

חייכתי אליה חיוך מבויש, היה נדמה שהיא קוראת מחשבות כי היא לא שאלה אותי למה איחרתי,כאילו ידעה שאין לי ראש לזה עכשיו, פשוט חייכה ואמרה לי להיכנס .

התיישבתי ליד רייצ׳ל שהייתה עסוקה בפלאפון והרימה את עינייה כשהתיישבתי.
״כבר התחילה השנה ומישהי פה עושה בעיות! את רוצה לספר לי משהו אולי?״
״לא,מה כבר יש לספר? סתם הייתי צריכה כמה דקות לעצמי להסתגל לכל המצב הזה של הבית ספר שוב״ שיקרתי.היה לי המון לספר יותר מידי אפילו..

״כבדה״
רייצל אמרה וחזרה להסתכל בפלאפון וסיפרה לי שהיא מסתמסת עם מתיו וכמה שנמאס לה מהמצב .
״רייצ׳ל מגיע לך מישהו יותר טוב,מתיו הוא רודף שמלות מוצהר,ואת לא צריכה לחכות לרגע שהוא יואיל בטובו כדי להתייחס אלייך,מספיק״

״את יודעת איזה קשה זה בכלל? עד שתהיי מאוהבת באמת לא תביני את ההרגשה כשמישהו עוזב אותך,ויום אחרי זה אוהב אותך,שמישהו מנתק איתך קשר ואז נזכר בך פתאום,שיום אחד את איתו ויום אחד לא,וכל הרגשות שלך מעורבים ואת רק רוצה אותו יותר כל הזמן״ .

רייצל אמרה וצחקקתי קצת עם עצמי , אואו כמה שהבנתי אותך רייצ׳ל ..את אפילו לא יודעת .