זה היה בוקר קריר וסגרירי. לא היה לה חשק לקום, לא היה לה חשק לקום לעוד סבל, לעוד השפלה ולעוד רחמים. היא רצתה שזה יהיה בוקר סתמי. היא לא מבקשת יותר מידי. היא קמה ממיטתה והלכה למקלחת. ציחצחה את שיניה שטפה את פניה ואת גופה. היא יצאה כאשר סביב גופה כרוכה מגבת לבנה פשוטה. היא רצתה להתחיל הכל מהתחלה כאילו רק אתמול באה לעולם. היא רצתה להחטיב לעולם את החוקים. היא לא יכולה להישאר לנצח בבית. היא היתלבשה ליום האחרון של כיתה י"א, באי חשק אבל היתלבשה. לקחה את התיק הקטן הכניסה בו כמה דברים שנחוצים לה ויצאה.
**** **** **** **** **** **** **** ****
"אני ביקשתי מכל תלמיד להכין מכתב פרידה לכיתה י"א אני מחכה לשמוע. אנחנו נתחיל באריאל, גשי לכאן."
איך לא? תמיד אריאל. היא קמה באי רצון מהכיסא, האי רצון שתקף אותה כבר מהבוקר. למרות שלא כתבה שום מכתב היא קמה ונעמדה מול קהל הכיתה. היה לה כישרון במילים, היא לא אחת שצריכה שיכתיבו לה מה לומר. לאחר כמה שניות של שקט לאחר שנעמדה מול כל הכיתה, פתחה את פיה. "הרבה מכירים אותי פה בתור הילדה המושפלת, המסריחה, מגעילה ועוד מילים ששמעתי הרבה במהלך השנה הזאת. אני אמורה לכתוב מכתב פרידה מכיתה י"א? אז אינה המכתב שלי. אני שמחה שזה נגמר. אני יעשה את כל המאמצים בחופש בשביל לא לחזור לחור המסריח הזה, ואת המנהלת? כמה שלא ישבתי אצלך ובכיתי לך את הלב שלי, זרקת אותי לכלבים. אז הפרידה שלי מיפה היא בעצם הדבר הכי טוב שקרה לי." היא אמרה בהמון כעס אבל גם עם המון שמחה. לקחה את התיק הקטן והשחור שלה ויצאה בצעדים מהירים מהכיתה. היא התיישבה על הספסל שעל יד מגרש הכדורגל. הוציאה את האייפון שלה והתקשרה לפסיכולוג שלה. "גייב?" היא קראה בקול מצוקה. "מה שלומך?" שאל גייב בדאגה. "אני רוצה שתעזור לי לחפש בית ספר חדש לשנה החדשה." "לא אמרנו שהאתגר שלך הוא לסיים את י"ב?" "משתינה על האתגר הזה." "תבואי אליי עוד יומיים בחמש אחר הצהריים נדבר על הכל." גייב ניתק את השיחה. היא נשמה נשימה עמוקה ספרה עד עשר בלב. אריק מכיתה י"ב ניגש אליה כאשר סיגריה דלוקה בפיו. "את יודעת, שמעתי את הפרידה שלך מסוף י"א את ילדה עם בייצים." אמר אריק כאשר הוא אפילו לא מביט באריאל. "אחלה ואיך זה עוזר לי שהבנת את זה?" "אני עוזר לאבא שלי, הוא במאי ומפיק." "לפואנטה אריק." אמרה אריאל בטון עצבני. במיוחד כי הוא מתנהג כאילו אינם מכירים. "הקיצר, שיש בעוד שבוע אודישנים לאיזה סדרה 'בנינו לבין עצמינו' תבואי תעשי אודישנים." אריאל קמה חייכה חצי חיוך, הוציאה את הסיגריה מפיו דרכה עליה וחזרה לשבת כאשר היא מסתכלת על אריק במבט מתנשא. "אוקיי... אני אשלח לך את הפרטים בהודעה. אפשר את המספר שלך?" "אהה. אז כל ההצגה הזאת בשביל המספר שלי?" "לא, אני רציני." "שתחרר אריק." אמרה אריאל בקול מיואש. "אוקיי אני יבקש מהמורה שלך, לא מבין מה כואב לך."
"כואב לי שממשיכים ליצר יצורים כמוך." אמרה אריאל בקול מזלזל ונכנסה למבנה בית הספר. "אחלה נאום דפקת בכיתה שאפו על האומץ" "ליאת באמא שלך תעזבי אותי." "למה? היתרגשנו כל כך." "תתרגשי בשקט." "אריאל, אני שומעת פה זלזול?" "וואלה כן ליאת את שומעת פה זלזול, כי אני מזלזלת בך." "מה קרה תיפסת על עץ גבוהה?" "תיפסתי עליו בשביל להוריד אותך ממנו." אמרה אריאל בלגלגנות ויצאה משער בית הספר למרות שלא ניגמרו שעות הלימודים. בקבוצת הווצאפ של הכיתה נשלח סרטון, סרטון שערכו על הנאום של אריאל. אריאל עצרה לראות את הסרטון, במהלך הסרטון דמעות הרטיבו את לחייה. תמיד אמרה לעצמה שהיא סך הכל מעדה פעם אחת, אבל למה על מעידה אחת נתפסים עליה? ומחליטים מי היא? ומה היא שווה? מה שהיא ראתה בסרטון הוכיח לה שגם טיפת הכבוד הקטנה שחשבה שיש באנשים, היתפוגגה יחד עם הסרטון הזה.
אני יותר מאשמח שתגיבו את דעתכם במהלך הסיפור.
YOU ARE READING
בנינו לבין עצמינו
Romance"לחלקינו המציאות מזהירה ומחייכת, לחלקינו פחות. אני אבל לא מסתכלת על מה שאין לי או אין בי. אני מסתפקת במה שיש לי עכשיו, אני לא מאלה שמוותרים בקלות. סודיות זה דבר שמושך אותי, לשמור בפנים זה משגע אותי, לשמור על העצבים.. אני לא מאלה שיודעים. תנו לי מש...
