בנינו לבין עצמינו

7

חזרתי הביתה כאשר האגו הגברי שלי בשמיים. יש לי את האישה הכי מדהימה בעולם זה מספיק בשבילי. נכנסתי אל תוך ביתי. כאשר ראיתי את אמא שלי יושבת על הספה החיוך ירד מפני. נכנסתי אל תוך הסלון ועל ידה ישב החבר שלה, צ'ארלס. הייתי מבולבל, מה קורה פה? מי הוא שישב לי על הספה בבית? ואיך היא מעיזה לבוא אליי הביתה אחרי שזרקה אותי בשביל החרא הזה? נכנסתי עוד יותר אל פנים הסלון נעמדתי אל מול שניהם עשינו רגע של חילופי מבט. "מה אתם עושים פה?" "התקשרו אליי ואמרו לי שיש לך חוב ענקי לגבי הדירה." "שלא ידאיג אותך, יש לך דברים יותר חשובים לטפל בהם." אמרתי כאשר אני ציני לחלוטין. "אתה הבן שלי ותמיד תהייה ואני אוהבת אותך לא משנה מה." "לא מעיפים מישהו שאוהבים." אמרתי כאשר אני מסתכל על צ'ארלס. היא פאקינג העדיפה אותו על פניי. זה לא עכשיו שצריך להוכיח מי יותר טוב, זאת אמא שלי. משהיי שאני זקוק לה בחיי במיוחד אחרי המקרה עם אבא שלי. אני פשוט לא מבין איך אפשר לקום בוקר אחד, להחליט עם עצמך שהיום אני יעשה משהו לילד שלי. אפילו אם זאת החלטה של מהרגע להרגע ולא קמתה עם ההחלטה בבוקר, הקטע שגרמת לילד שלך לשנוא אותך הופכת להיות בלתי ניתנת להבנה. חשבתי לעצמי. "אני באה לעזור לך אל תבוא אליי עם הגישה הזאת." היא זרקה סכום גדול של כסף על השולחן, לקחה את צ'ארלס מהיד ויצאה בסערה מהבית. זה החזיר אותי שנתיים אחורה.

שנתיים אחורה:
"את מי את רוצה בהמשך חייך, אותי או את צ'ארלס?" אמרתי כאשר בתוך תוכי אני יודע את התשובה. אבל הייתה תקווה קטנה בתוכי שהיא תגיד את שמי, כי אני הבן שלה.  "אתה לא יכול להעמיד אותי במצב כזה." היא אמרה ללא שום רגש שנשמע בקולה  "אבל אני מעמיד, אז תעני." דמעות כבר עמדו בעיניי, אבל החנקתי אותן. בלעתי את רוקי והחזקתי את עצמי מלהתפרץ בבכי. "אתה הבן שלי, והוא מאהב זה לא משהו שאפשר להחליט עליו." הרגשתי סכין בלב. לשמוע דבר כזה מאמא שלי זה לא פשוט. "את יודעת מה כואב לי עכשיו?" נתתי לדמעות לנזול על לחיי. כבר לא היה לי אכפת, דמיינתי איך אני כבר אורז את המזוודה מחפש עבודה דירה ועף מכאן תוך חודשיים. "מה כואב לך?" פתאום הרגשות שלה התעוררו לחיים, דמעה זלגה לה מעיניה. "שהוא מכה אותך, מכה אותי, מכריח אותך לעשות דברים בניגוד לרצונך. נותן תחושה של אני המפקד בבית הזה ואתם  החיילים שלי, ואת את נותנת לו את ההרגשה של אני החיילת שלך ואני המורד בבית. שמעתי איזה דברים הוא אמר עליי בבית הספר ביום הורים, המורה הייתה מזועזעת שאני חי איתכם בכלל, שלא נדבר על איך שהוא חוזר אחרי ההימורים שלו בערבים." שתקתי לרגע, לבדוק אם אולי יש לה תגובה. אבל שקט זה הדבר היחידי שהיה. "כל יום הוא חוזר שיכור אחרי שהפסיד בהימורים, ואת מי הוא יאשים אם לא אותנו? כן , ככה את רוצה לחיות?" המשכתי את דבריי, הרגשתי שסוף סוף הוצאתי את מה שאני חושב ומרגיש כבר די הרבה זמן. "אני אוהבת אותו." "זאת לא אהבה , זה אובססיה ופחד מעורבבים אחד עם השניה וזה גורם לי לבחילה לדעת שאת בטוחה שזאת אהבה. באהבה לא מתנהגים ככה, אני מאוהב ואני בחיים שלי אבל בחיים לא ישפיל אותה או יאשים אותה בדברים שקשורים לחיי הפרטיים או דברים שקשה לי להודות שאני הוא האשם והאחראי היחידי למעשיי. אל דאגה תוך חודשיים שלושה אני לא פה, אני יעבוד יחפש דירה ויעוף לכם מכאן." קולי רעד, הרגשתי את סערת רגשותי. יכלו לשמוע את ליבי הפועם ממרחקים.  היא הלכה לחדרה כאשר היא בוכה ובצדק די שפכתי לה את כל האמת הקשה ללא רגישות. אני התיישבתי על הספה עם ייסורי מצפון אולי הגזמתי? היא יצאה מחדרה בידה מעטפה. היא זרקה אותה על השולחן ובתוכה היה סכום כסף ענקי. "מה זה?" היה רגע של שקט. "אני שעה מסביר לך מה אני מרגיש ואת חושבת שכסף זה הפתרון?" "אלו חסכונות הבנק שעשיתי לך מגיל קטן. תעבור דירה עכשיו במקום עוד כמה חודשים." היא הלכה לחדרה בלי לשמוע את תגובתי. הרגשתי שהסכין שכבר תקעו לי בלב, מסובבים אותה ומסובבים ללא הפסקה. הרגשתי עצבים, אכזבה , השפלה , מופסד  וחסר כל.