מבוקר עד ערב

בוקר

אור אפרפר דליל מסתנן בין התריסים המוגפים למחצה של חדר השינה, מאיר בפסים דקים של אור וחושך על פניה הנמות של אמילי.

האור - חלש ככל שיהיה - גורם לאישה הצעירה לעוות את פניה והיא פותחת עיניי תכלת מנומנמות שקורי השינה עדיין מערפלים את מבטם. היא ערה מודיע לה מוחה אבל היא עדיין רוצה להמשיך להתקרבל בינות לסדינים, לחזור לחיבוקו המנחם של מורפיוס.

צלצולו הטורדני של השעון המעורר שלה מודיע שהשעה שש וחצי וקוטע את הויכוח החצי מודע בין ערות לשינה. זמן לקום, אין יותר זמן להתפנק בים הכסתות הרכות ולחלום על ימים שבהם השש וחצי היחיד שהיא מכירה הוא זה של לפנות ערב.

אמילי גוררת את עצמה מחוץ למיטה ולחדר האמבטיה, מפהקת כל הזמן. היא נעמדה ישנונית לחלוטין מול המראה ומצחצחת שיניים. כשהיא מסיימת ויורקת את המים מפיה היא שולחת מבט מיואש לדמותה שבמראה - השער הג'ינג'י שלה נראה כמו קן ציפורים שעיצבה מטורפת, כל קצווה אדמונית עומדת בכיוון לא אפשרי אחר ואם הסיוט האדום שעל ראשה לא מספיק צמח לה גם חצ'קון מכוער בצד האף, איזה יופי...

מקללת חרישית אמילי צועדת חזרה לחדר השינה ונעמדת מול הארון, מנסה לשכנע את עצמה שלהחליף מהפיג'מה הרכה והנוחה שלה לא יהרוג אותה (היא די בטוחה שהיא משקרת לעצמה אבל אין מה לעשות, צריך להגיע לעבודה ועדיף לא בפיג'מת הניקי שלה.).

משוכנעת - ולהפתעתה גם עדיין בחיים - אמילי לובשת ג'ינס כהה בגיזרה גבוהה ואת החולצה הסגולה של בית הקפה. זאת חולצת טי שרט פשוטה עם כיס בצד שמאל של החזה שעליו רקום המוטו של בית הקפה - 'קפה לבוקר סגול', זאת אמורה להיות בדיחה על בוקר טוב או משהו בסגנון אבל רק ארולנד שמנהל את הרשת מבין אותה אז רוב העובדים פשוט קוראים לביית הקפה קל"ס ומנסים לקבל את העובדה שראש הרשת הוא אדם... מיוחד.

לבושה ומאורגנת (בערך) אמילי יוצאת בריצה מהדירה, רגליה הנעולות בסניקרס שחורות חובטות במדרגות בנקישות מהירות וצרור מפתחותיה מטלטל בצלילים עליזים מידה.

היא חוצה את הכביש שמול הדירה בריצה זהירה כי לנהגים בשעות האלו יש נטיה לעוף על הכבישים כאילו הם מענישים את כל העולם כי קמו עם השמש ואמילי העדיפה לא להדרס.

למזלה בית הקפה קרוב אז אפילו שהיא רצה את כל הדרך היא לא מתנשפת כמו קטר כשהיא נעצרת מול הדלת הסגורה עדיין.

יש רק אדם אחד שמחכה לצד הדלת - שעון על קיר הלבנים בזרועות שלובות ועיניים עצומות. הוא פותח את עיניו כשאמילי מגיעה ונועץ בה מבט חום ערמוני חודר "את מאחרת." הוא מותח את המילים במבטא עצל, אבל אמילי עדיין לא מרוצה מהביקורת.

"בית הקפה נפתח עוד חמש דקות," היא מודיעה לו בנחרצות ופותחת את הדלת באחד המפתחות שנתלים מהצרור שבידה.

הדלת נפתחת על צירים משומנים ואמילי נכנסת לבית הקפה החשוך, היא מהרהרת לרגע באפשרות לסגור את הדלת בפניו של הלקוח החצוף אבל עד שהיא מחליטה היא כבר מאחרת את המועד והבחור ניצב לידה.

"הרבה מפתחות," הוא מעיר בהרמת גבה ובוחן את הצרור העמוס לעייפה שאמילי מחזיקה בידה "איך את זוכרת מי פותח מה?"

אמילי נאנחת ומרימה יד במחווה כללית, מוקדם מדי בשביל שהיא תמצא תשובה שנונה לחטטנות שלו "אתה רוצה קפה או שקמת מוקדם רק כדי לענות אנשים אחרים שנזרקו מהמיטה בשש בבוקר?"

הגבה השניה של הבחור מצטרפת לראשונה גבוהה על מצחו השזוף "את אדם של בוקר."

אמילי תוהה אם בית המשפט יסלח לה אם תחבוט באפו של הבחור, ולצערה מגיעה למסקנה שהשעה לא באמת מצדיקה אלימות. זה חבל הבחור דורש אגרוף באף, הוא מחייך חיוך לבן מדי בשעת בוקר מוקדמת מדי.

"קפה, איזה?" היא חוזרת על דבריה ומדגישה כל הברה באיטיות, אולי הוא מהסוג שמבין מהר אם מסבירים לו לאט.

הוא לא.

במקום לענות כמו איש שפוי בשעה לא טבעית בבוקר הבחור מחייך ומוריד כיסא מאחד השולחנות "לא קוראים לי קפה," הוא מתגרה ומתיישב הפוך על הכיסא כך שהוא יכול להניח את אמותיו על גב הכיסא "השם הוא פול." הוא מושיט את ידו ללחיצה ממנה אמילי מתעלמת.

"את לא מתכוונת לומר לי את שמך בתמורה?" הוא שואל ומביט בגבה של אמילי שהתחילה להוריד את הכיסאות מהשולחנות "זה לא מאוד מנומס." הוא קם ממקומו וניגש לעזור לה.

אמילי נוהמת תשובה לא מילולית וחוטפת את הכיסא שהחזיק מידו "אתה רוצה גם מספר טלפון?" היא שואלת ומדגישה את הציניות בדבריה בעזרת הנחה לא מאוד מעודנת של הכיסא על הרצפה.

"אני לא מתנגד." הוא צוחק שחיוך חתולי על פניו "אה, דרך אגב אספרסו כפול עם שתיים סוכר."

מרוצה שהיא עומדת להפטר מהברנש, אמילי מחליקה בזריזות אל מאחורי הדלפק ומפעילה את מכונת הקפה הגדולה.

המכונה מתעוררת לחיים בנהמה נמוכה ואמילי ממהרת להניח מתחת לזרבובית כוס אספרסו מנייר. הנוזל הרותח נשפך לתוך הכוס בזרם כהה עם ריח מר וחזק של קפה.

"ריח טוב," קולו של הבחור נשמע מאחוריה ואמילי מסתובבת לגלות שהבחור - פול, התמקם בנוחות מול הדלפק כשסנטרו בידו ומרפקו שעון על משטח העץ.

הוא יפה באור האפרפר של הבוקר ששערו הבהיר נוצץ בזהב ועיניו הכהות מוצללות לגוון של קפה חזק. יפה מספיק כדי שבספונטניות של רגע אמילי חוטפת עט מהדלפק לידה וכותבת באותיות עקומות 

'אמילי 057-6067978' 

פול לא מגיב מילולית אבל שהוא יוצא מבית הקפה אמילי מוכנה להשבע שהיא רואה אותו מנשק את האותיות העקומות ומחייך לעצמו.

***

כן פול מעצבן, לא נורא הוא לא בדיוק עושה את זה בכוונה ואני לא יודעת מה אני עושה... בקיצור תעירו אם זה מופרך מדי