להבת הנר הטילה צללים מרפרפים על הקירות העבים, העתיקים. אדריאן צעד בראש, מחזיק את הנר, מוצא את דרכו בקלות במבוך המנהרות ששכן תחת הארמון. הוא אהב את המנהרות הללו ובילה כל שעה פנויה מלימודים או אימונים בחקירה ומיפוי של האולמות החשוכים והעבשים. כל הילדים צחקו עליו שהוא עכברוש מנהרות עיוור, אך אדריאן לא החשיב במיוחד את דעתם.
חוץ מזו של קארל, שצעד אחריו, חסר סבלנות.
"אנחנו נגיע מתישהו?", שאל הנער הגבוה בזעף, "אמרת שזה קרוב. אין לי את כל היום!".
קארל היה מבוגר יותר מאדריאן בשלוש שנים, ופניו המחודדות אבדו את שומן הילדות ובהקו בתכליתיות נמהרת יודעת כל. הוא לא רצה לרדת לכאן, בן דודו הצעיר תמיד היה ילד משונה וקרבת המשפחה ביניהם הביכה אותו, אבל הוא הבטיח לאביו שישים עליו עין.
"אנחנו כבר שם", אמר אדריאן בהתרגשות, "הינה, תראה בעצמך". הוא הצביע על ההריסות מולם והניף את הנר אל על כדי להצביע על החור הגדול בקיר שחשף אפלה מבעיתה וקפואה.
הילד טיפס ללא מורא על ערימת האבנים הגדולות והמשיך דרך החור. קארל עצר והיסס לרגע. משהו בקור המצמית שידר איזו אזהרה, איזה סימן שלא כדאי להמשיך, משהו כה עדין, שהילד שכבר התרחק עם הנר המהבהב בידו, כנראה החמיץ.
"אדריאן!", קרא קארל, "אולי נחזור? נבוא פעם אחרת".
"מה פתאום?", הסתובב הילד ואור הנר החלוש חשף את ארשת הפחד על פניו של הנסיך הבוגר יותר. "סוף סוף הגענו לאוצר, אתה תראה, זה מדהים".
קארל נאנח. כל גופו הצטמרר ושידר לו שלא כדאי להמשיך, אבל גרוע יותר היה להישאר באפלה, או שהילד יחשוב שהוא מפחד.
"טוב. חכה רגע", הוא מלמל, "תן לי להחזיק את הנר הזה. אבל חסר לך שבסוף לא יהיה את מה שהבטחת".
הם המשיכו וצעדו במסדרון עתיק הרבה יותר. האוויר היה קר ודחוס, וצעדיהם השאירו סימני פסיעות ברורים בתוך שכבות האבק העבות שנחו על הרצפה.
"כל זה היה סגור ואטום ומוסתר במשך איזה אלף שנה", אמר אדריאן בהתרגשות, "עד שרעידת האדמה הרסה את הקירות. הינה. הגענו".
הילדים עמדו בפתח אולם גדול שתקרתו הייתה שרויה באפלה. אור הנר הטיל מעגל אור מרצד שחשף ערימות חפצים פריכות שנסדקו והתפוררו ברגע שקארל ניסה לגעת בהם. אדריאן צעד בבטחה וקארל מיהר לעקוב אחריו. הם נעצרו מול תיבה גדולה ומוצקה למראה, מנעוליה שבורים ומעלי חלודה ושכבות של קורי עכביש פרומים נמתחו ממנה אל החשיכה. אדריאן הושיט את ידו והרים את מכסה התיבה.
קארל נע לאחור מבלי יכולת לשלוט בעצמו. הוא חש את האד הקפוא שאפף את התיבה. איך יכול להיות שהילד אינו מרגיש בזה?
אדריאן נטל את הנר מידו הקפוצה של קארל, התכופף והאיר את פנים התיבה. קארל הבחין בנצנוץ זהוב מבעד לשכבות האבק. הוא התכופף והרים את החפץ הגדול, הכבד. הם ניקו והסירו את האבק וחשפו ראי גדול הנתון בתוך מסגרת זהב עבה.
"נו? נכון שזה אוצר? נדמה לי שזה הראי של המלכה המכשפה הרעה" אמר אדריאן בהתרגשות והעביר את אצבעו על המסגרת המעוטרת. היד התכסתה במעטה שחור של לכלוך, "תראה, השם שלה חרוט פה למעלה".
משהו הבזיק מולם והם צרחו וקפצו לאחור. הם ראו את דמותם בראי, מוארת באור פנימי מוזר.
"תראה" לחש קארל "תראה אותך".
דמותו של אדריאן בראי סבבה והתבוננה בהם במבט קר. הוא נראה מבוגר יותר, פניו חרושות בצלקות וקמטים. הוא לבש גלימה מפוארת, עטוית זהב ויהלומים, וכתר הממלכה העתיק נח על ראשו.
"זה לא יכול להיות", מלמל קארל, "אתה לא אמור להיות מלך. אני הרבה לפניך".
"הינה גם אתה", לחש אדריאן. דמותו של המלך נעלמה וחדר גדול הופיע בראי. קארל מבוגר יותר, זקנקן קצר עוטה את פניו, פניו אטומות ועיניו בורקות בזעם, החזיק בחרב שחורה ארוכה וכבדה, ונע בינות לפסלי אבירים בגודל טבעי. שפוף ומזדחל בינות לפסלים, נעה דמותו של אדריאן, נער גבוה ורזה, שחום וזריז. הוא אחז חרב קצרה ונראה שחיפש משהו.
אדריאן צרח. רעם מתגלגל בקע מהקירות העבים, והתקרה החלה מתפוררת מעליהם, קוברת אותם בגרגירי חול ושברי אבנים.
קארל משך את אדריאן וצרח "רעידת אדמה נוספת. חייבים לברוח מכאן".
הילד היה עדיין מרותק לראי. קארל משך אותו בכוח וגרר אותו אחריו. אבן גדולה פגעה בראי וניפצה אותו, והוא כבה מייד. אדריאן התעורר כאילו הוסר כישוף מעליו והילדים החלו לרוץ במהירות, מדלגים על ערימות החפצים הישנות, המתפוררות, דוהרים דרך המסדרון הרועד, מעיפים ענן אבק כבד שמילא את ריאותיהם והקשה על נשימתם. קארל הגיע ראשון לערימת האבנים מול החומה העבה והבחין שהקיר כולו רועד ומתפורר.
"אין ברירה" הוא צרח, כיסה את ראשו בידיו וזינק דרך החור.
אדריאן זינק אחריו. הנר כבה וחשיכה מוחלטת אפפה אותם.
"קארל, תן לי יד" קרא אדריאן בקול, והושיט את ידו כעיוור, "אני יודע איך לצאת מפה בעיניים עצומות. איפה אתה?"
