אדריאן פסע בחשיכה על השטיח הרך שכיסה את רצפת החדר הגדול ובלע את קול צעדיו. בילדותו, היה משחק שם מחבואים בינות לרהיטים הכבדים. וילונות כבדים כיסו את החלונות, ואור רך בקע מעששית יחידה שדלקה במסדרון סמוך. הוא חיפש את אחותו בכל מקום, וניסה למצוא רמזים בשיחותיהם של המשרתים, אולי מי מהם יגיש לה בכלאה את ארוחת הערב, אבל ללא הואיל. בשעה מאוחרת זו הארמון היה דומם ונטוש, מלבד השומרים הרבים שפסעו בכל מקום.
"כל כך צפוי", נשמע קול רועם מאחוריו, והמלך פסע מבין הצללים, מחייך. "כל מה שנדרש זו שמועה קטנה ואתה מדלג ומופיע פה". אדריאן נדרך וניסה לזנק, אך איחר את המועד. רשת דייגים חזקה נפלה מהתקרה ולכדה אותו, ושלושה שומרים הופיעו משומקום ואחזו ברגליו וידיו.
המלך עמד והביט בו, מובס וקשור על הרצפה. משום מה נזכר אדריאן שוב בילדותם. קארל אהב לנצח ושנא להפסיד, לא היה מוכן להפסיד. אף פעם. בשום משחק. חיוכו היה קר ואכזרי. לא נראה שום זכר לאותה קרבה ששררה ביניהם פעם.
"אינני רוצה ממך דבר", מלמל אדריאן, אבק הרצפה מכסה את פיו, "מלבד אחותי. אינני רוצה במלוכה. שלך היא. רק רציתי לדעת אם השמועה נכונה. האם אחותי בחיים?"
המלך צחקק ושפשף את ידיו זו בזו. תמיד עשה כך כשניצח.
"השמועה אינה בלתי נכונה", הוא אמר, "אבל היא גם אינה נכונה לגמרי", ופנה ללכת. "שימו אותו במרתף", הוא אמר אל השומרים החסונים, "הסוהר כבר ממתין לו".
"מה כוונתך?", דרש אדריאן לדעת, מתפתל ונאבק בשומרים בעוד המלך מתרחק. הוא צרח, "האם היא חיה או מתה?"
המלך עצר והביט בו. "לא זה ולא זה", אמר ופניו עטו הבעה מוזרה.
