העיר בערה היטב. מחלון החדר הגדול בראש המגדל ניתן היה להבחין בקלות בלהבות. ערב רב של בקתות עץ המקיפים מקדשי אבן קרירים. חורשות ירוקות שמשו שווקים מוצלים סביב נהר רחב שזרם בעצלתיים. רעש האדמה תפס את בני העיר סביב מדורותיהם, עסוקים בצליית בשר לארוחת הערב, מערבל ומשליך את בתיהם לתוך תופת הלהבות. אדריאן לא עצר לצפות במחזה. הוא רק ראה את השתקפות אור הלהבות הכתום בקירות החדר הלבנים שסגרו על התיבה הגדולה הלבנה שנחה במרכזו. הוא רץ וניתר במדרגות, יודע שקארל ממהר בעקבותיו, נושם ונושף הוא רכן והביט לתוך התיבה.
לוח זכוכית כבד שמר על דמותה הלבנה החיוורת של אחותו, עדין ילדה, קפואה בזמן. עיניה היו פקוחות, שחורות ומבוהלות, מבקשות רחמים, מתחננות. זעם כביר עטף את אדריאן, והוא זעק והסתובב אל הדלת.
קארל עמד שם, אוחז בקשת קטנה, יורה במיומנות חץ זעיר וארסי לכיוונו של אדריאן, ומיד הושיט ידו לאחור לעבר אשפת חיצים קטנה שהייתה תלויה על גבו ושלף אחד נוסף. אדריאן החזיק בידו השמאלית בשק הגדול עם שברי הראי והשתמש בו כדי לבלום את החץ. הוא התגלגל בזריזות הצידה, משתטח על הקרקע, מתחמק מהחץ הנוסף. קארל צעד לתוך החדר, יורה את חיציו המורעלים במיומנות קטלנית. אדריאן המשיך להתגלגל, שומר שהשק יהיה תמיד בינו לבין המלך ויספוג ויבלום את החיצים. המלך שאג בזעם, "מה זה השק הזה? קום והתייצב בפני גורלך. פחדן".
אדריאן שתק והמשיך לנתר ולהתגלגל בזריזות. כאשר אביו והוא נמלטו מידו של המלך, הם בילו ביערות זמן רב, ואדריאן למד את דרכי היער, צד את לחמו, לוחם בחיות הפרא. הוא השליך את החרב הגדולה, חסרת התועלת, ושלף בידו הימנית את סכין הציידים הקטנה, איתה היה נוהג לצוד סנאים וקיפודים. בקריאת זעם וחרון זרק קארל את הקשת הקטנה חסרת התועלת ושלף את החרב הארוכה השחורה. אדריאן נתקל בתיבה הגדולה, מעד ונפל על הקרקע, נואק מכאבים. "כך כך קרוב למטרתך", צחק קארל, "אמור שלום לאחותך הקטנה. היא תישאר קטנה לנצח".
"מה עשית לה?", רשף אדריאן, כפוף, מתפתל, מחזיק את השק הגדול בינו לבין המלך. השק לא יעזור לו בכלל אם יחליט המלך להתקיף עם חרבו.
"שום דבר מיוחד", לחש קארל, "משהו קטן שהראי לימד אותי". הוא חייך והניף את חרבו מול קארל השוכב חסר אונים מולו, "ועכשיו באמת הגיע הזמן להגיד שלום, אדריאן, הרגזת אותי מספיק". הוא הוריד את החרב בחטף אבל היא פגעה בעוצמה ברצפת השיש והעלתה ניצוצות ושברי אבן. אדריאן התגלגל ועמד שפוף על רגליו, הסכין הקטנה מונפת בידו הימנית. קארל צרח בזעם ומיהר להניף את החרב שוב. אדריאן השליך את הסכין בחוזקה, והיא שיספה את גרונו של המלך, שעמד מופתע, דם ניתז מעורק הצוואר החתוך, צובע את ריצפת השיש הלבנה.
קארל התמוטט חסר חיים אל הקרקע, חרבו נוקשת ומצלצלת בפוגעה בשיש. אדריאן עמד קפוא, מביט על בן דודו המת, מבחין לראשונה בלוחמים שעמדו בפתח החדר, צופים בקרב.
מפקד המשמר השתחווה בפני אדריאן. "מלכי" הוא אמר, "משמר המלך. לפקודתך."
