אדריאן נכבל לקיר, זרועותיו מתוחות ורגליו מתנודדות גבוה מעל הקרקע. הכאב היה בלתי נסבל. הסוהר עמד על סולם לצידו. הוא היה גבר חסון וקירח וקעקועי נחשים כיסו את חזהו וגולגולתו.
"עמוד התלייה כבר מוכן", אמר הסוהר, "המלך לא מבזבז אף רגע". הוא חיזק את אחיזת השלשלאות בקיר בעזרת פטיש ומסמרות מתכת. מדי פעם הוא נהנה לפספס ולהכות באצבעותיו הלכודות של אדריאן.
"זה עוזר כשאתה יודע ומכיר את העתיד", הוא הוסיף וסקר את מלאכתו בשביעות רצון.
"אתה יודע מה עלה בגורל אחותי?", שאל אדריאן, מנסה בכל כוחו לא לצרוח מרוב כאב. הוא לא ציפה שהסוהר יפטפט, אבל לא מזיק לנסות. אולי במקרה גם היא נכלאה כאן.
"אחותך?", צחק הסוהר, "הנסיכה מורגן הקטנה. כמובן. אני אמנם תקוע פה במרתפים, אבל אני יודע הכול על מה שקורה שם למעלה". הוא התבונן באדריאן במבט ערמומי כאילו ציפה להצעת שוחד או פרס. אדריאן ניסה לחשוב מה הוא יכול להציע לאיש.
"אני מניח שלא יזיק לספר לך", אמר הסוהר לבסוף, ירד מהסולם ומשך לעצמו כיסא מבין הצללים כעומד בפני סיפור ארוך. "ממילא תועלה על המוקד עוד כמה שעות, או שתיתלה. המלך עדין לא החליט", הוא אמר מהורהר, "הוא שומר לעצמו את שתי האפשרויות. יכול להיות שהוא ייתן לי להחליט, אולי הוא ישאל את הקהל", הוא הביט באדריאן בפליאה, "אולי הוא ישאל אותך מה אתה מעדיף, אם הוא יהיה במצב רוח טוב".
אדריאן לא היה שותף לתהיותיו. "מה בקשר למורגן. מה אתה יודע?"
"זה היה מזמן", נאנח הסוהר וגירד בפדחתו, "היא הייתה רק ילדה קטנה".
אדריאן דימה לשמוע רעם מתגלגל ותהה אם סופת רעמים תוקפת את הארמון מעל.
"אחרי שאתה ואביך נמלטתם כמו שפנים פחדנים", המשיך הסוהר, "אימך ואחותך נתפסו ונכלאו. המלך, טוב, הוא היה רק נסיך צעיר אז, דאג לתפוס ולכלוא את כל אלו שקדמו לו בתור למלוכה. איש לא נמלט מלבדך. הוא היה מאוד יסודי". הוא משך הוציא פת לחם מתוך ארגז קטן שהיה מונח בצד ונגס בה, מהורהר. "בהתחלה הן היו כלואות בחדר שלהן בארמון, אבל אחרי שחלף זמן רב ואתם לא חזרתם, הורידו אותן אלי". הוא לגם מעט מים וירק אותם הצידה. "אימך הייתה אישה מרשימה", הוא אמר והרים את מבטו, "אני שותה לזכרה". הוא לגם שוב מהמים והפעם בלע את הכול. "דיברנו הרבה. היא התעניינה בחייו של האדם הפשוט. היא לא הייתה גאוותנית".
הוא פתח את התיבה וחיפש בה משהו, נאנח בייאוש ופלט גניחה. "האישה הזו. כמה פעמים אמרתי לה שהלחם יבש וצריך עוד משהו", הוא שב והתבונן באדריאן שעצם את עיניו וניסה להתעלם מכאבי התופת ששידרו ידיו המתוחות הנושאות את משקל גופו.
"לא נהניתי לכרות את ראשה", אמר הסוהר בטון מתנצל, "אבל עבודה זו עבודה. זה לא משהו אישי".
"מה עם אחותי?" דרש אדריאן לדעת, קולו חורק.
"מורגן הקטנה הייתה כלואה עם אימך בחדר. היא בכתה רוב הזמן. התגעגעה לאביך, אליך. לשמש. אימך חיבקה אותה כל הזמן וסיפרה לה סיפורים. סיפורים יפים מאוד", נזכר הסוהר בגעגועים, "הייתי יושב ליד הדלת ומקשיב".
קול הרעם המתגלגל התקרב. האדמה רעדה.
"והיכן היא? מה קרה לה? האם הרגת גם אותה?" צרח אדריאן כדי לגבור על רעש הסופה.
"מה פתאום?", כעס הסוהר, "היא לא מתה. המלך כישף אותה ושם אותה במגדל. כולם יודעים שהיא עדיין שם, ממתינה לאחיה שיבוא ויציל אותה", הוא צחק בקול, "יבוא וייתפס כמו שועל במלכודת".
הרעם גבר והתחזק, זו לא הייתה סופה. רעש הרוח אינו יכול לחדור עמוק כל כך אל תוך המרתפים. אדריאן חש את הקיר מאחוריו רועד ומטלטל. אבנים גדולות החלו לנשור מהתקרה והסוהר נשא את עיניו מעלה בבהלה.
סדק ענק החל לחתוך את הקיר לשניים. הסוהר קם מכיסאו והחל להימלט ממטר האבנים שנשר מהתקרה הגבוהה. הוא לא הספיק להתרחק הרבה לפני שסלע כביר התמוטט וקבר אותו במרוצתו. אדריאן צפה ברגליו נרעדות ומתפתלות עד שפסקו. הסדק התרחב והעמיק, והאדמה לא פסקה מלרעוד. לפתע נשמע קול קריעה והשלשלאות ניתקו מהקיר. אדריאן הושלך אל הקרקע, סלעים גדולים נופלים לצידו. אדריאן ידע שאינו יכול לעשות דבר למען השומר, הוא ניתק את השלשלאות מידיו ורגליו ומיהר לברוח מהמרתף המתמוטט.
