קץ הימים האחרון

הדרך לגהינום

״בת בליעל מקומך בין האלים״ ״מה? מה זאת אומרת?״ השבתי לו
״ אני צריך לקחת אותך, השליט נתן הוראה להביא אותך בחיים בכל מצב״ ״השליט? איזה שליט?״
״מלך האבדון, הוא רוצה להיות מי שיקרע את הבשר ממך״
ברגע הזה רציתי לברוח אבל הרגליים שלי לא הסכימו, מה הייתי יכולה לעשות?
״טוב, אני אבוא איתך!״ צעקתי במלוא גרוני
״ בת בליעל, דרך צלחה״  ״ רגע , לא אתה לוקח אותי?״ ״ לא, הרוחות יקחו אותך. ומשם כבר אין דרך חזרה...״ ברגע הזה הוא נעלם, התחלתי להרגיש מוזר... ואז פשוט חלקים מהגוף שלי התחילו לעבור למקומות מוזרים.. בסוף, אבל רק בסוף הגעתי למקום מוזר, מימד של אש ורשע ושחור ודברים מפחידים. חיכיתי, חיכיתי שמשהו יקרה . זה הלחיץ אותי , זה שלא קורא כלום. ״ משהו? יש פה משהו?״ לחשתי, כי פחדתי. מעצם זה שהייתי בגהנום, זה טבעי לא ?  רוח פרצים התחילה פתאום , אני לא ידעתי מאיפה לא ידעתי מעין... ״יש פה משהו?״ וכלום לא קרה ... החור המשיכה והמשיכה... ולא סתם רוח, היא הייתה בסיבובים , הכתה בי, הכתה בשערי ( והרסה לי את הפן) עד שנפלתי. כל הגוף כאב לי, אבל הכי כאבה לי המחשבה על החברים שלי שלא יודעים מה איתי. הם בטח יושבים ובוכים עלי, או צוחקים על מה שקרה. אני לא יודעת , אבל מה אם אני לא אראה אותם לעולם יותר? בכיתי, פשוט בכיתי, רק דמעות, בלי קול. שלא ישמעו אותי, בגהנום לא מרחמים...