נו, באמת.

(סתם כי אני אוהבת חיפושיות)🐞

אוקיי, אני מאוהבת בבחור קשות.
אני לא יודעת למה, אבל הלב שלי דופק בכל תנועה שהוא עושה, כאילו מאיים להתעלף.
הוא חתיך. בעיניי לפחות. הוא מצחיק, זורם כזה , קליל, והחיוך? אוי הוא מושלם! חיוך מלא אור שגורם לי להסמיק עד קצות האוזניים!
טוב, זה ברור, וכבר אמרתי את זה - אני מאוהבת בו.
אני מוצאת את עצמי בוהה בו, שעות, בוחנת כל צעד שלו, מצלמת בראש כל חיוך שלו.
ואם היה פעם איזשהו ספק שאני סתם סקרנית ולא מאוהבת - אז זה בטל מבוטל ברוב ביטול, אני אוהבת אותו! כל דבר בו! החל מקצה המכנס ועד בלורית השיער! (שמסודרת בצורה כל כך חמודה)
אבל עם כל החפירות שלי - זה לא העניין. העניין הוא - - - שהבחור שונא אותי.
אני יודעת, זה קלישאתי- 'הבחורה מאוהבת בבחור קשות אבל הוא שם עליה קצוץ' - אבל זה מה שקורה וזה שורף לי את הלב עד אפר!
זה כל כך אידיוטי כל הקטע הזה, למה יש אהבה בכלל?
זה חולשה של בני אדם, ואנשים לא צריכים לעודד אותה!!
אולי צריך לדקור את האהבה,לצחוק בסדיסטיות, ולצווח - "את לא תשלטי עליי יותר"!
רק שיש 2 בעיות -
1) האהבה היא משהו מופשט בן אלמוות.
2) אין שום סיכוי שהאהבה תפסיק לשלוט בנו.
לא, ברצינות, זה נראה לפעמים כאילו נוצרנו מהאהבה.
לא ,תחשבו על זה -
"היה היתה פעם עצם מופשט בשם אהבה. אהבה היתה עקרה ונורא עצובה אז היקום החליט לתת לה מתנה - (ופיצוי) והוחלט פה אחד ברקיע שמהאהבה יופקו עצמים מוחשיים הנקראיים בני אדם".
נכון שזה מרגש? אז זהו, שיותר מידי.
כאילו, ברצינות, חבר'ה!
מי צריך בכלל את האהבה הזאתי! 😡
אתם קוראים את זה והמחשבה הראשונה שעולה לכם בראש היא : 'העלמה הזאת משוגעת על כל הראש!'
נו, תודו בזה, אני מבטיחה לא להעלב.
אהמ. טוב חרגנו.
אז בסיבוב פרסה חד -

אני מאוהבת . במישהו שלגמרי לא אוהב אותי. אתם קוראים לזה רחמים עצמיים, אני קוראת לזה - חדות עין.
זה לא שהחלטתי פתאום סתם ככה שהוא לא אוהב אותי - אנחנו היינו חברים פעם. (לשנה ככה) ופתאום הוא ניתק איתי קשר ואמר בהתנצלות - "יש לי חברה חדשה".
התאפקתי לא לבעוט לו בלסת התחתונה ולקרוע לו את הכבד באותו רגע.
אה לא , אני מתנצלת. אני אספר לכם את הסיפור כמו שהוא היה :
*****
שעון מעורר צילצל איפשהו בחלל החדר.
שיט, צריך לקום.
אני שולחת יד מלאה קמטי שינה אל הצלצול החופר ומנסה להשתיק את האידיוט. זה לא הולך.
אני רוטנת לעצמי, מתיישבת בפרצוף זועף על המיטה ומחפשת ברקע, בעיניים מצומצמות, את המשקפיים שלי.
חדשות רעות, הן לא בסביבה. חדשות טובות, השעון המעורר חדל בחפירות הארכיאולוגיות אל תאי המוח העייפים שלי.
"אני לא מאמינה שאני קמה," אני ממלמלת לעצמי בזעף, "עכשיו 13:00 בבוקר!"
ובדיוק באותו רגע, בתזמון מדויק להחריד, דופקת אחותי (הקרציה ברמות אחרות) על הדלת וצועקת: "כבר 1 בצהריים, ג׳ול!"
"למי אכפת!" אני שואגת חזרה ופולטת קללה כשאני מגלה שדרכתי בטעות על המשקפיים המסכנים.
החדשות הטובות - הן לא נמעכו. החדשות הרעות, הפלאפון שלי מצלצל וממש אין לי מושג איפה הוא.
אני מרכיבה במהירות את המשקפיים, וקופצת על המיטה , מפשפשת בין הסדינים כדי למצוא את הגוש מתכת המצלצל.
שנוייקד! מצאתי!
אני מתיישבת על המיטה, הלומת קרב, מחייכת לפלאפון חיוך ניצחון.
החיוך החזיק 3 שניות - 3 שניות - ואז הפרצוף סלק החליף איתו משמרת.
וואו, הלב שלי עושה סלטות קרקסיות מרשימות! אני לא מאמינה!!!! מה!!!
אני אצטט :
"שיחה שלא נענתה מאת נרקי המושלם בשעה 13:03"
(לא, לא, פשוט אל תשאלו לגבי השם! אבל אני אגלה לכם - אהמ אהמ. חבר.)
אני מתקשרת שוב, כוססת את כל הציפורניים שלי עד שהוא עונה, בקולו העליז והמושלם שלוקח אותי ל - אהמ. סליחה. נסחפתי מעט.
אז הוא עונה, בקולו ה- אהמ. רגיל , כן. והמשפט הראשון שהוא אומר - (בשיא החוצפה !!!) 'ג׳ול, יש לי חברה חדשה.' לא נכון!
'אתה מחליף חברה כל שני וחמישי?" אני שואלת בעוקצנות.
הוא אפילו לא מגחך, "אני חייב שתביני, יהיה לי קשה אם לא."
אהה, אוקיי. אתה צריך שאני אבין שיש לך חברה חדשה שזה אומר שזרקת אותי לעזאזל כי יהיה לך קשה? לך?! בחיי, הבנאדם לא יודע גבולות!
אבל. אוח פ***ק (צינזרתי מטעמי כבוד) אני אשכרה אוהבת את הגוש טימטום המהלך הזה!!!
****
אז זה הסיפור קורע לב שלי. מרטיט ממש את מיתר הלבב המסכן שלי.

אז אווווקי - מי יוצא איתי לרצוח את האהבה באישון לילה ?! הכינו קלשונים או סכינים או מזלגות או גרביים של חיילים (לא , בחיי, זה הנשק הכי חזק שתוכלו להביא) וקדימההההה!

****
אהבתם? 😉

*****
בתמונה: האקדח שאיתו ג׳ול מתכוונת לרצוח את האהבה. (האהוב עליה ביותר - cz72 בעל קנה מוארך ומחסנית חצי אוטמטית)