Vkook- אנחנו טועים

שעת הלילה התמימה

היי כולם! היום סוף סוף אני מתחילה פאנפיק שחשבתי עליו כבר המון זמן!
אני בטוחה שהיו בו המון טעויות כי הוא בחלקו נסיון ובחלקו טיוטה. אבל אני אעשה הכל שיכולתי שאתם תאהבו אותו (:

נקודת מבט וי

התעוררתי מוקדם מידי.

חושך שרר בחוץ, היה רעש לילי, סוער מדי. אני לא אצליח להירדם יותר, אני בטוח. אני ישן בחדר משותף עם שוגה ולשוגה יש ריח תמידי של אפרסקים ופלסטיק, כל החדר מריח שוגה. הוא נראה סחוט וישן חזק ממש כמו תינוק, ממש חמוד. זה לא מפתיע רק לא מזמן הוא חזר משעות הקלטה של החלק שלו בסינגל החדש שלנו אבל בכל זאת לא חשבתי שזה יכול להתיש אותו עד כדי כך... מאז גם לא באמת דיברנו, הוא סיפר לי קצת מידע שטחי והלך לישון. כנראה שזה לטובה כי אם נחליט לשוחח זה יוביל למקום שאני לא רוצה לדון בו ולא ממולץ לי לנסות להסתיר משהו זה חסר טעם.

אני קם ומגשש את דרכי מהמיטה אל היציאה מהחדר בשקט בכדי לא להעיר את שוגה (לא שאני חושב שזה אפשרי, אבל בכל זאת מידת זהירות). אני עובר את חדרי השינה של צוות העובדים, וחולף דרך חדרם של ג'ימין וג'ונגקוק, ג'ונגקוק... זה כואב מדי לחשוב עליו עכשיו, החיוך שלו, הוא צוחק מולי ומספר סיפורים שאני אמור להבין אותם באמת הייתי אם הוא לא היה מסיח את דעתי כל כך עם כל הג'נקוקיות שלו. אז אני חולף ומשאיר את חדרו מאחור כי אין טעם.

אני יוצא מרחבי חדרי המגורים. אני מרגיש רע. חנוק כאן, ניסתי לשכנע את כולם לבחור מקום בקצה יותר מודך של סיאול מקום שקט עם פחות הומה ואנשים, אולי קטן וצנום יותר מהמלון הפרטי העצום שלנו, זה שעם גודלו גורם לכולנו להרגיש בודדים. וכמובן לשווא, הם העדיפו שהכל יהיה קרוב וזריז ובסה'כ זה הגיוני מצדם לרצות את זה.

אני משוטט יותר מדי זמן. אני מוכרח לחזור לחדרי לפני עליית השחר. אבל הכל כל כך חשוך ויש יותר מדי מעברים ופניות. אני מאבד את מיקומי. אני לוקח נשימה, אני לא מרגיש את האוויר נכנס לריאות שלי. החושך סוגר עלי. הצלילים והקולות לא עוזבים את הראש שלי, אני מסתובב בחיפוש אחר כיוונו ממנו הגעתי, מסתובב ומסתובב. הידיים שלי לא מפסיקות לרעוד, כולי רועד. יצור מנסה לפרוץ את דרכו מהחזה שלי. הכל מעורפל. אני חייב לצאת מכאן. אני מוכרך למצוא דרך לנשום, אני לא יודע איך. שחכתי.

אני נאחז בקיר לתמיכת משקל גופי שאני לא מצליח לסחוב בפאניקה. אני צורח או חושב שאני צורח, אני מנסה. אני שוב שוקע במים רק שהפעם אני טובע. ואז הוא עומד שם, גלגל ההצלה שלי מושיט את ידו. שפתיו מבטאות ומלטפות את שמי. אני מחייך אליו כי אני יודע שהוא לא אמיתי. המוח שלי משתגע. אני מודה שלפחות זה גורם לי לראות אותו. "ב.." "בבקשה" אני ממלמל לרצפה בזמן שטיפות זיעה קרה גלושות במורד מצחי. אני מעלה את ראשי אליו, הוא דומה למלאך. כנפיים צמחו מאחורי גבו וסביבן פצעי גבו בולטים מכל, קרעים במורד עמוד השדרה שלו. כנפיו כו גדלות, אוחז בי רצון עז לגעת בהן, למשש את מגען, כו יפות, כו לבנות הן תפסו את רוב נפח החדר. הוא כל כך... כל כך מיציאותי. ג'ונגקוק.
אני מפחד עכשיו, לא מפני כנפיו של ג'ונגקוק, לא מפני מראהו הפרוע, אלא ברגע שמבטו נח על עני, שיערו השחור כשמים הגולש במורד פניו, לח כולו מזיעה. פיו מעוקל בחיוך צדי יפהייפה. תחושת האושר מקרבתו, העונג מיופיו אוזלים ממני. נשארות רק עיניו שכלל לא יפות בדרכן של ג'ונגקוק. הרשע נובע ונשפך מהן כמו מכוס מים הפוכה באוויר. עיניו שהפכו לעישון אדום כדם העטוף במעטפת לבנה. אני מפחד. אני משותק.

אני צורח את נשמתי עכשיו "תציל אותי". למי אני צועק? ממי להציל? את מה להציל? למה להציל?

הוא חייך. ירד על ברכו. ידו אוחזת את צברי והשניה נחה על חזי, מלטפת. חום גופו מורגש, אש בוערת בתוכו, אש בוערת בתוכי. פניו סנטימטרים ספורים משלי. ולרגע קט אני שוכח מפחדי ומאמין שהוא עומד להציל אותי, אפילו לנשק אותי. אני יכול לדמיין את כנפיו עוטפות אותנו כשמיכת אם ושורות שיר ערס עמי בזמן ששנינו נרדמים יחד לעולמים. תקוויתי התנפצה ברגע שהוא הכריז "אתה יודע שאני לא רוצה".

לא הספקתי להבין שהוא רוצח אותי, שהוא לוקח את נישמתי איתו לגיהנום, ידו סורטת וחותכת את דרכה לתוך ליבי ונאחזת בו. בליבי רשמית, פיזית. ואני שמח, אני מת בידיעה שג'ונקוק שלי מקבל את ליבי.

התעוררתי מוקדם מדי.

להלהלה זה היה הפרק הראשון. מקווה שאהבתך! אם כן כמובן שאני אם תגיבו את זה (^.^)
וככה- פרק יעלה כול 25 צפיות.