Vkook- אנחנו טועים

חופש?

1000 חדרים לפני הפגישה עם וי.

הם קיוו שאצטרף לחזרת הריקוד שלנו.

"כן, בטח אני אבוא".

חזרתי לחדרי ולא יצאתי ממנו עד תום החזרות וארוחת הערב.

ידיי לא הפסיקו לחקור את הנוצה שמצאתי מתחת לכרית של וי. הדם שהספיק להתייבש עליה ולהתכהות ולא הניח לטריד את מוחי. עכשיו כשלא הייתי תחת השגחתו של שוגה החלטתי לחקור כראוי את הנוצה.

ידי רעדו תחת צבעה המקורי של הנוצה שהיה לבן, עורכה ורוחבה היו גדולים יחסית לנוצת ציפור. תהיתי למי היא שייכת. אבי לימד אותי אין ספור שמות וגזעי ציפורים. הוא היה חולה חיות, הוא אהב הרבה יותר את השקפת החיות על העולם משלנו. אבל אהבתו הגדולה ביותר הייתה ציפורים, הוא היה מתצפת אחר חיי הציפורים, נהג לשבת שעות על גבי שעות במקום מוצל מתבונן בשמים האנסופיים ושורק לציפורים, שר להם, שר איתם. הדרך בה הן עפות. אני חושב שהוא תמיד קינא בהם, בחופש שלהם.
הרחקתי את מושבותי מאבי וחזרתי להתבונן בנוצה. ועכשיו, עניי סורקות אותה ומעולם לא ראיתי נוצה כה שונה מגזע ציפור. אני בטוח שאדם רגיל לא היה מבכין אבל כבן למומחה בציפורים למדתי קצת והסקתי שהנוצה הייתה עבה מדי- כבדה מדי. אף ציפור בגודל מקסימלי לא הייתה מצליחה לעוף עם משקל רב כל כך של נוצות עימה. היא אינה היתה מקומרת מספיק בכדי ליצור עלוי שמעיד על ציפור עפה. מעולם לא טסו בעזרתה.

והדם. הוא העלה בי בחילה בלתי פוסקת וצמרמורת מחרידה. הקשר של וי אליה הלחיץ אותי. שום מחשבות יעילות לא צצו במוחי אז החלטתי לעזוב את הנוצה ולהכניס אותה למקום המחבוא שלה, מתחת למזרן המיטה.

כעבור שעה של מחשבות ושכיבה רפוית חושים על מיטתי החלטתי שאני חייב להתאוורר. ליבי חשק נואשת לדעת מה שלמו של וי. יצאתי מחרדרי בחשאי, סרקתי את השטח, אף אחד מחברי הלהקה או צוות העובדים לא נראה בשטח. נשמתי לרווחה. במצבי הנוחכי לא הייתי מוכן לשטף שאלות ודרישות הסבר להברזה שלי מהחזרה. חלקי קיווה שוי היה שם. מוחי אמר לי שלא.

אחרי התגנבות חפוזה למטבח ונישנוש חטיפי האנרגיה האהובים עלי, התהלכתי בשקט במסדרונות המלון הנטושים בעודי כמעט ולא נתקע בנפש חיה, פה ושם עובד מלון טיטא את הריצפה או מנקה שנהילה דו-שיח נלהב עם שכנתה לחדר הניקוי. עלתה במחוי שאלה, מהי הסיבה שסגרו קומה שלמה רק בשביל הלהקה שלנו? ומדוע המנקים מנקים חדרים שנקים גם ככה ואין נפש חיה שמתכוונת לבכר בהם בזמן הקרוב?

מחשבותי נקטעו כאשר שמעתי צרחות. ליבי קפה. עצרתי במקומי ולא נשמתי. חיכיתי לסימן נוסף של צרחות, לא הצלחתי להבין מאיפה זה מגיע? עד כמה זה קרוב?  קיוויתי לראות תגובה מהמנקים, משהו שיעיד שאני לא חולם. חזי עלה וירד במהירות לבי דפק בחוזק מרעיד קירות.

הסתובבתי סביב עצמי בתקווה לראות אנשים. שום כלום. שקט מוחלט. כולם נעלמו בן רגע.
אחרי זמן ממושך שכנעתי את עצמי שדמיינתי. שהאנשים שהיו הלכו בזמן התקף פאניקה מצדי ושהכל מתרחש בראש שלי.
ברגע שהתכוונת לפנות לכיוון חדרי נשמע צרחה ברור וחדה כסכין. נדחתי כולי. לא דמיינתי. כיווצתי את ידי לאגרופים ורצתי לכיוון הצרחות. חולפתי על פני עשרות חדרים. חדר 1020, 1040, 1060... נקישות רגלי בריצפה השמיעו צרידות זוועתית. המסדרונות עורוכים מדי. ברגע שהתחלתי לחשוב שאני רץ במסדרון אין סופי לכיוון הכלום מעדתי במורד מדרגות. טיפות דם טרי נשפכו סביבי. ליבי האיץ. אחזתי בכל כוחי ורצתי למעלה לכיוון הצרחות. אחרי דקות טיפוס שנמשכו שעות הוצאתי את כל כוחי הנותר אל דלת הגג, נכתב על גב הדלת 'יציאת חירום'  הייתה כתובה גם המילה גג עליון, מבנה 02. ניסיתי לפתוח את הדלת. היא נועלה. התנשפתי ונסיתי שוב.
משכתי ומשכתי בידית הדלת בתקווה שהיא תפתח. נגלו לאוזני צלילי סערה.  קירות פנים המלון אטמו אותם. נשמע צרחה נוספת. לא היה בי שמץ של ספק. מישהו סובל, הוא נמצא ממש כאן, בהפרדת דלת מסכנה אחת ממני. צעדתי צעד אחורה, לקחתי נשימה עמוקה והשלחתי את עצמי לעבר הדלת. כאב חד אחז בכתפי. החמצתי פנים וניסיתי שוב ושוב. כעבור מספר נסיונות כושלים הדלת סוף כל סוף נכנעה למאמצי ונפתחה לרווחה.

הרגשתי רוח קרירה שאטפה את פני והמראה הראשון שנגלה לעיני היה יופיה של העיר סיאול, אינספור מבנים עצומים בגודלם. נוף רחב ידיים של אורות ניאון של פירסום ועשרות ניצוצות מחלנות של משרדי עבודה. הנוף היה מרהיב. הכל נראה שונה כל כך מגובה כזה. וברגע הראשוני שמוחי עיכל את המראה שחכתי את הסיבה לבואי.

ואז עניי סקרו את השטח, ראיתי גוף שוכב על מדרכת הגג. הוא נראה חלש ורפוי חושים. אם לא הייתי שומע את הבכי הבילתי פוסק שלו היתי חושב שזו גופה. הבטתי בגוף שוב. שיער אדום זוהר, אני הצעתי לו לצבוע לאדום זוהר. אדום זוהר. כל מה שמוחי התעסק בו היה הגוף בעל שיער אדום זוהר. לא יכול להיות. לא יכול להיות... נענתי את ראשי. וי החל לנוע לקצה של הגג. הוא צרח. הוא לא הפסיק לבכות. יותר מדי בכי. מה הוא עושה?! "עצור!" צרחתי.

הוא עצר. הוא לא עשה כלום. הכל נפסק. הוא הרים את מבטו מעלה, הוא הסתכל עלי עכשיו. עיניו אדומת מדמעות. פניו חבלות. כמות חתכים כיסתה את פניו היפים. כל החיים והשימחה אזלו מפניו של וי. הוא נראה כל כך עומלל. הוא מתחיל לבכות. שטף דמעות כיסה את פניו של וי. למה הוא בוכה? למה הוא בוכה במקום להסביר, לספר לי מה עובר עליו?

"תפסיק לבכות וי!" לא חשבתי שהוא שומע אותי.

התקדמתי אט אט לכיוונו. הוא היה קרוב בצורה קיצונית לקצה הבניין. הוא המשיך לתקדם לכיוון קצה הגג.

"וי מה לעזעזל?!" צרחתי עליו בתקווה לקבל מענה. הסבר לסיבה שהוא עושה את מה שהוא עושה. וי עצר לרגע קט. וחשבתי שהחלק הקשה חלף. התרפתי קצת והתכוננתי לדרוש תשובות. ברגע זה וי התחיל לזחול את הסנטימטר הספורים שנשארו לתאום. לא חשבתי. פעלתי. רצתי בכל כוחי לכיוונו. רץ. רץ. רץ. ואז הוא כבר היה שם. בקצה. דוחף את עצמו למטה. תפסתי בו, נאחזתי בו כל כך חזק. החלטתי שאני לא רוצה להרפות ממנו לעולם.

אבל היה מאוחר מדי.
ואני צרחתי עכשיו.
כי זה קורה לי.
וזה קורה לו.
האמנתי שאני חופשי.
האמנתי שאני נותן לוי חופש.
אבא אני מגשים את חלומך עכשיו.

אני ציפור.