Vkook- אנחנו טועים

לטבוע

נקודת מבט וי
לא הרגשתי דבר.
או שבעצם הרגשתי יותר מדי.
אני זוכר תמונות, קטעים. הכל נראה מעורפל ומטושטש.
אני לא יודע איך הגעתי לשם.
אני לא זוכר שהתעוררתי בכלל.
אולי אני בעצם ישן.
אבל ידעתי שבאיזה מימד שהוא אני שוכב רפוי חושים על גג המלון. לא הצלחתי לנחש את השעה, היה מעונן נורא וברקים נשמעו במרחק. סערה רצה לטרוף אותי, להתעלל בנשמתי כפי שמוחי עושה. חשבתי על השטן שבטח שמח למצוקתי ואז חשבתי על אלוהים שצוחק עלי.
אולי זה מה שמגיע לאנשים כמוני.
לי.
לאנשים שמרגישים את מה שהם מרגישים.
בטח היה לי קר, גופי רעד ועור ברווז כיסה את גופי. לא שהיה לי אכפת, לא שהרגשתי משהו בכלל.
זה היה רק אבק הגג, הסערה, והכאב שלי.
הופתעתי לגלות שאני צורח.
אולי כי אני מילימטר מליפול
אולי כי קיוויתי שאני אפול
התפללתי לקבל את האומץ ליפול.
וצצו תמונות, קטעים, שלי נגרר לגג, שלי צורח את שמו.
נזרק. נבעט. בוכה.
ויש אותי רפוי חושים, מדמם מבחוץ. מבפנים.
קולות העיר שואבים אותי, שוללים ממני את כוחי הנותר.
מושיטים לי יד עזרה.
'רק עוד קצת רק עוד קצת'
ואני מאמין.

"וי עצור"
אני לא עושה כלום. אני לא נע. אני לא זז. לא נושם.
זעם גוע בי. איך הוא מעז?! למה עכשיו?!
אני בוכה, או שזה מה שג'ונגקוק חשב כי הוא צורח עלי להפסיק.
"מה לעזאזל וי?!"
הוא רץ אלי, קצת פזיז לרוץ בכל הכוח לקראת גג הביניין רב הכמות הכי גבוה בעיר, לא?
והוא רץ ורץ, ואני בוכה.
כי אני יודע שעכשיו הוא יגיד לי לעצור, ואני לא חושב שאני מוסגל יותר.
לפני שהוא מגיע אלי אני משליך את עצמי לחיבוק הנשקק של השמים השחורים.

ואני לא ממש בטוח אבל אני חושב שהוא קופץ אחרי.

אני בטוח שאני טובע, אני המטביע.