על אהבה ודברים אחרים

2

"האדומה." הוא אמר בהחלטיות.
"אתה סתם אומר," גילגלתי עיניים "אפילו לא הסתכלת!"
הוא משך בכתפיו "האמת שזה ממש לא משנה לי מה תלבשי. את נראית יפהפייה בכל בגד."
הבטתי בו. חיוך זעיר של שובבות התגנב אל פניו "אתה סתם מתחנף," נאנחתי.
הוא התרומם ממושבו ואחז בי מאחור. השיער שלי הוסט לצד אחד על ידי אצבעותיו הארוכות ונשימתו חיממה את צווארי.
נשיקותיו היו רכות ומתמסרות.
"אני לא. אני אומר את זה כי את.." הוא סובב אותי קלות כך שיכולתי לראות את הניצוץ בעיניו "את האישה הכי יפה שאני אכיר אי פעם. אני אוהב אותך בשמלה האדומה והכחולה והשחורה באותה מידה.
וסביר להניח שאני אוהב אותך אפילו יותר כשאת פושטת אותן," זיק של שובבות הופיע בעיניו ואני חבטתי בו בחביבות "אבל הנקודה היא שאם את מתארגנת במשך זמן רב כל כך כדי להרשים אותי אז את יכולה להפסיק, כי בעיניי אין שום בגד בעולם שיצליח לגרום לך להיראות פחות טוב.
וזה לא רק היופי החיצוני שלך. היופי הפנימי שלך הוא שגורם לכולם לשים לב לכמה שאת זוהרת ורעננה בכל מסיבה או מפגש.
האדיבות שלך, החום שאת משדרת כלפיי כולם. טוב הלב שלך. כל הדברים הטובים שבך משתקפים מבעד לעיניים הגדולות שלך בכל עת, וזאת הסיבה שלנצח תהיי יפהפייה."
דמעה בודדה זלגה במורד לחיי. הוא מיהר להושיט יד וניגב אותה בעדינות.
"ועכשיו משתקף ממך משהו אחר. הדבר ההוא שדומה מאוד לניצוץ שיש בך כשאת מביטה בחברים טובים או בבני משפחה, אבל הוא קצת שונה. אני יודע שרק אני יכול לראות אותו.
הבטתי בו בסקרנות "ומה הוא הניצוץ הזה?"
"ניצוץ האהבה, כמובן."
אחזתי בו בצידי ראשו וקרבתי אותו אליי עד ששפתינו נגעו. נישקתי את פיו בתשוקה עזה כל כך עד שלא יכולתי להסתפק רק בכך.
עד מהרה לא הייתה שום חשיבות לשמלות שמדדתי, שכן עטפנו זה את זה בגופינו הערומים.
החלטתי שזהו הבגד האהוב עליי ביותר.
התמזגנו לאיש אחד ואהבתנו פעמה בכל וריד ונשימה.
הוא עצר והביט בי בניצוץ של התרגשות. הוא לא אמר דבר, אבל לא היה צורך. ידעתי בדיוק כיצד הוא מרגיש.
לעולם לא אוכל לאהוב אותו יותר מכפי שאני כבר אוהבת. התחושה מילאה אותי בכל פינה בגופי. הייתי מאושרת איתו.
את המסיבה לכבוד השנה החדשה פספסנו כבר מזמן, אבל בחצות הליל שפתינו לא נותרו ריקות.
המשימה שהצבתי לעצמי לכבוד השנה הזו הייתה פשוטה למדי- לדאוג שיידע את גודל ההערכה והאהבה שחשתי כלפיו עד יומי האחרון.