על אהבה ודברים אחרים

6

"מה אתה חושב על אמה?"
"אוהב. אבל מה אם זה בן?"
"הממ.." אנחת תסכול נפלטה מפי "זה ממש מתסכל לנסות לבחור שם מבלי לדעת לאיזה מין צריך להתייחס!"
הוא צחק.
"אנחנו לא ממהרים לשום מקום. יש לנו עוד כמה חודשים להעביר ונוכל לחשוב על שם מוצלח יותר בשבוע הבא, אחריי האולטרסאונד."
"זה כל כך מוזר." הוא בוהה בי בשאלה ואני מסבירה, "לחשוב שעוד חצי שנה יצא ממני יצור קטנטן, שאנחנו אלה שהפחנו בו חיים."
"זה באמת די מדהים."
חיוך ענק נמתח על פרצופו, ואני לא יכולה שלא לחייך גם.
"פשוט.. היום בעבודה הודיעו לנו שג'ין ווטסון ממחלקת הפירסום נהרגה ו-"
"ג'ין? המתולתלת עם הקול השקט שכמעט ולא שומעים? היא נהרגה? מתי? איך?"
אני יכולה לשמוע את החרדה משתלטת עליו, הוא תמיד היה רגיש בענייני מוות.
"כן, לצערי. היא הייתה ממש נחמדה. הנקודה היא, שאנחנו אף פעם לא יכולים לדעת."
"למה את מתכוונת?"
"אני מתכוונת שג'ין הייתה רק בת 26 כשהנהג המטומטם הזה עבר ברמזור האדום ופגע בה. רק בת 26. זה כל כך קצת, כל כך.. קצר מדי. אני מתכוונת שאנחנו אף פעם לא יכולים לדעת מתי הרגע הזה יבוא, המוות של כל אחד מאיתנו."
"ותודה לאל שזה המצב." הוא משך בכתפיו.
"אתה רוצה לומר לי שאם הייתה לך את האפשרות לדעת מתי ואיך תמות, לא היית מנצל אותה?" בחנתי אותו בסקרנות.
"לא. תחשבי על זה; אם הייתי יודע מתי ואיך אני עומד למות, לא הייתי נהנה בחיים שעוד יש לי. הייתי מקדיש כל דקה ונשימה במחשבה על הרגע הזה. הייתי מנסה למנוע אותו, מה שברור שלא יצליח- לכולם יש גורל מסוים. כל אחד מקבל את מה שהעולם הכתיב לו."
הנחתי את ידיי על חזהו ואת סנטרי על כתפו הימנית, "לא ידעתי שאתה מאמין גדול בגורל."
"לא הייתי כזה," הוא הסתובב קלות והחל לנשק את צווארי "עד שפגשתי בך."
חיוך בלתי נשלט החל להתפשט על פניי. הוא תמיד ידע איך להמיס אותי במספר מילים פשוטות.
"אז כמו שאמרתי," הוא מרפה לדקה מנשיקותיו "לכל אחד יש את הייעוד המסויים שלו, מהרגע שהוא נולד ועד הרגע שהוא מת. יכלו להיות מיליון פעולות קטנות ובלתי נראות שאם ג'ין או הנהג ואפילו כל אדם אחר בעולם היה משנה, התאונה לא הייתה מתחרשת. אבל היא כן. ואי אפשר לשנות את זה."
עיניו הצלולות הבהירו לי עד כמה הוא תומך המחשבה הזו, כמה זמן הקדיש לחשיבה על כך.
"אני מניחה שאתה צודק," נישקתי אותו במורד שפתיו "ואם כך.. טוב, אני מודה לאלוהים על הגורל המבורך שהעניק לי איתך."
הוא הצמיד את פיותנו זה לזה ויכולתי להרגיש את פיו זועק לי את אהבתו, חמימות מתמשכת ומענגת.
כשסוף סוף התנתקנו הוא התרומם מעט ואמר "אם כבר מדברים על גורל, יש משהו שאני חושב עליו כבר המון זמן, ואני מתכוון המון. ברצינות, יותר ממה שתוכלי לחשוב."
עיניו נצצו בהתרגשות ואני כבר עמדתי לנחש את כמות הזמן המדויקת כשהוא המשיך "את אהבת חיי והדבר הכי חשוב לי בעולם, ועדיין לא הומצאו המילים שיוכלו לתאר עד כמה אני מאושר מעצם המחשבה על הקמת משפחה איתך," הוא שלח יד רכה וליטף את בטני התפוחה מעט "וכשאני חושב על שארית חיי אני רואה אותך. בכל מקום. אני ואת עם עוד שניים-שלושה קטנטנים סביבנו."
הוא נושם נשימה נרעדת, יורד על ברך אחת ושולח יד לכיס מכנסיו. אני מנגבת דמעה קטנה מזווית עיני, מנחשת מה עומד לבוא.
"וכמובן, שיהיה לי העונג לקרוא לך אישתי. אז.. השאלה שלי היא; התהיי לי לאישה?"
הקופסה הכחולה נפתחת בנקישה קלה ומולי מופיעה טבעת יהלום יפהפייה ועדינה. באותו רגע יכולתי לראות את כל העתיד שלנו יחד ולא היה לי צל של ספק לגביי התשובה שלי.
"אתה לא באמת חושב שאני אומר לך לא נכון?" צחקתי למראה פניו, הקלה בלתי ניתנת להסברה נחתה עליהן.
הוא קם ואחז בידי, מכניס לאצבע הארוכה שלי את הטבעת המנצנצת. מחקתי את המרחק בינינו ונישקתי אותה בתעוזה חדשה. כאילו פי לעולם לא ידע שוב מטעם שפתיו.
במהרה מצאנו את עצמנו עירומים וצמודים מתחת לשמיכות הלבנות של מיטתנו. הבגדים היו פזורים בכל מקום והדירה נראתה כמו אחריי פריצה, אבל דבר מזה לא הפריע לנו. היינו מאוהבים ומאושרים כמו ביום הראשון שהכרנו.