Is there some Goodness in you?

Chapter2 -I can be more bad

אני קמה בבוקר אחרי לילה שקט,
צריכה מהמיטה לצאת,
אין את הכוחות,
נזכרת במכות,
עוצרת את הדמעות,
אך עדיין שומעת את הצעקות.

מנסה לעצום את עיניי,
אך המחשבות לא פסחו מעליי,
מרגישה רטיבות חמימה, מוכרת...
מרגישה כאב של נשמה,
אותו כאב של הפסקת תמימות,
אותו כאב שהחליט שאני כבר מספיק בוגרת,
אותו כאב שלא אשכח,
אותו כאב שלא יעזוב.

הרטיבות הולכת וגוברת,
לרגע אף קטן לא נעצרת,
זורמת וזורמת,
מגבירה את הקצב,
כמו שיר קיצבי,
מסתכלת ימינה שמאלה
מסתכלת למטה למעלה,
מנסה לגלות מה קרה פה,
אך לשווא, אין אף אחד,
שום זעקה, כאב, הצלה...
רק אני והצל,
רק אני והזיכרון,
מנסה למצוא בחיים האלה את הפתרון.

לבסוף אני קמה, שוטפת את פניי העייפות, מוחאה את הדמעות ומתבגרת באחת.
לובשת את המסכה האהובה עליי, יותר נכון כבר לא מסכה, לובשת את האני האמיתית, הקרה, העוקצנית, המפחידה, המלחיצה, זאת שיכולה רק במבט אחד חד להפחיד ולגרום להרתע.
את הדמות שיצרתי בהמון כוחות ושלבים, מכל מקרים שהיו לי בחיים.
זאת שמסתירה המון מאחוריה, אך נותנת רמזים זהירים וקטנים.
לובשת גינס שחור גבוה, חולצה לבנה מכובדת עם שרוולים, אפילו שיש שמש המזג אוויר יכול להחלף, בדיוק כמו המצב רוח שלי, הגישות שלי, הפתרונות שלי, המילים שאני מוציאה מהפה, ונועלת מגפי עור שחורות, יפות, עם עקב קטן שבכלל לא מרגישים.
מורחת מסקרה על ריסיי הארוכים והעבים, אייליינר שחור חתולי שעושה אותי יותר ממזרית ומדגיש את עיניי החתוליות, שמה שפתון בטעם דובדבן.
לכל הלוק שלי מוסיפה זקט מעור, הוא בצבע חום כהה.
נועלת את הבית ויוצאת את הרחוב, רוח קרירה בדיוק כמו הנשמה.
כשאני נכנסת לבניין אני רואה כמה אנשים נרתעים ממני ואני נשארת אדישה, אני הולכת למעלית ועולה לכיוון המשרד שלי כשלפתע אני מקבלת שיחת טלפון מהמנהל שלי.
"הלו?"
"אל... תגי.. משר" לא הבנתי כלום, כנראה בגלל שאני במעלית. אני חושבת שהוא רוצה שאני אגיע למשרד.
הלכתי לקומה הכי אחרונה ודפקתי על דלת חדרו.
"כן" נכנסתי לחדר והתיישבתי בכיסא
"היי אלכס אני רוצה לדבר איתך על איזה עניין"
הייתי שקט וסימנתי לו להמשיך
"תראי, הדוגמניות די פוחדות לעבוד איתך, הן חושבות שאת תתפרי שמלה לא טוב או שעוד משהו בסגנון, אני ניסיתי להרגיע אותן אבל הן לא מוכנות להקשיב לי...וזאת בעיה" הרמתי גבה כלא מבינה
הוא נאנח והיסס טיפה להסתכל עליי
"את צריכה להוכיח להן שאת לא תעשי להן כלום, ושלא תצעקי או משהו" אוקיי בדיחה טובה גיחכתי למנהל שלי מול הפרצוף שלו
"תקשיב מותק, אני לא מוכיחה שום דבר לאף אחד אז בוא נרגע עם הקרקס הזה"
"אלכס! את תעשי מה שאמרתי אחרת יהיו השלכות" שוב פעם נו באמת
"האיומים שלך לא עובדים עליי אז כדאי שתרגע" אמרתי לו באדישות יתר
"אז כדאי שהם יתחילו להזיז לך שם משהו כי הם לאט לאט הולכים להתקיים"
הסתכלתי עליו במבט מעמיק, מבט מרתיע, מבט שנאה, הוא הסתכל עליי במבט מזהיר, אחכ מבט כועס, מבט עקשן, מבט דואג ומשם מבט חושש.
"איך את יכולה להסתכל עליי שתיי דקות שלמות בלי מצמוץ אחד?" הוא שאל מסוקרן.
בתגובה קמתי מהמקום והתקדמתי לדלת, לפני שיצאתי אמרתי
"שנים של אימונים" הוא כמובן היה בטח מבולבל קצת אך לפני שבכלל היה לו משהו להגיד יצאתי למשרדי.
עבדתי בשקט על השמלות, לא אגלתי צהריים, והתרכזתי רק בעבודה, הדוגמניות לא מפחידות אותי וגם לא המנהל, שום דבר לא מפחיד אותי בעולם הזה יותר, אני נתולת רגשות, כמו רובוט משובש, אני יכולה רק להיות יותר רעה אך שום דבר אחר חוץ מי זה.
שלחתי הודעה למלינס שלא תכנס ושלא תפריע לי היום ואם היא רוצה ללכת הביתה היא משוחררת, אך היא אמרה שהיא תשאר ותהיה אחראית על המשרד או ניירת או משהו בסגנון.
לקראת שעה חמש הלכתי לעשות סיבוב בקומות, ולפני שפניתי למזדרון כלשהו שמעתי את הדוגמניות אומרות משהו
"היא ממש מפחידה אותי"
"כן, היא נראת אחת שעושה וודו או כשפים או משהו בגנון"
"היא תעשה בובות שלנו ותדקור עם מחטים"
"איזה שטויות, היא סתם כלבה, בטח ההורים לא נתנו לה צומי בילדות" חייכתי חיוך מריר מסתכלת על ידיי
"אנחנו לא יודעות שום דבר עליה בואי לא נשפוט אותה"
"היא בת של זונה, שמעת הרי אותה יוצאת עליי, אז למה את בצד שלה"
"אני לא בצד של אף אחד, אני מנסה להכנס לראש שלה, היא חדשה כאן אז ניתן לה זמן להתרגל"
"שום זמן! מה זה 'חדשה כאן' מלא אנשים עוברים ארצות ומתרגלים מהר היא לא יוצאת דופן!"
"כל אחד ותקופת ההתרגלות שלו"
" בואו נעזוב את הנושא הזה היא אומנם מסקרנת אבל מפחיד פתאום תצוץ מאיפשהו"
ואני הלכתי בשקט לכיוון מדרגות הגג, התיישבתי על אחת והסתכלתי על האופק, השקיעה היפה שהעירה בצבע כתום את השמיים, נזכרתי בכמה רגעים ושאפתי כמה שיותר אוויר לראותיי, נותנת אוויר צח.
חזרתי אחרי כמה דק למשרד מסיימת את עבודתי ויוצאת לכיוון הרחוב, הרוח הייתה קרירה והירח הלבן העיר את השמיים, הלוואי שהייתי נעלמת כמו הכוכבים המנצנצים האלה, שאי אפשר להגיע אליהם.

הבטן שלי קרקרה בזמן שהתקלחתי במקלחת מרגיעה, לאחר ששטפתי את כל כולי יצאתי והתלבשתי בפיגמה שלי.
לאחר מכן הלכתי למטבח ואכלתי יוגורט תות ואז הייתה דפיקה בדלת, כבר אחד עשרה בלילה בטח השכנה הזאת.
פתחתי את הדלת והשכנה הופיע מולי מחייכת חיוך נבוך
"היי סליחה על ה-" זהו העצבים עלו לי קטעתי אותה בגסות
"תקשיבי לי טוב, למה את תמיד דופקת על הדלת שלי בשעות מאוחרות וכשהכי לא נוח לי, למה את מבקשת ממני דברים ולא קונה בעצמך או מבקשת ממישהו אחר אני לא מבינה אותך! את לא נורמאלית או משהו?!"
היא השפילה את ראשה ומלמלה סליחה.
"אני פשוט חדשה פה" היא נראתה כמו מישהי שלא מצאה תירוץ אחר
"גם אני ו?"
"בוני? הכל בסדר?" שמעתי קול די מוכר
"כן כן הכל טוב, אני רק נפרדת מאלכס" לפתע צץ מישהו נורא מוכר
"המנהל? מה אתה עושה פה?" שאלתי מופתעת. הוא הסתכל עלי במבט מוזר
"סליחה אבל אני לא מכיר אותך" עכשיו אני בשוק
"אתה המנהל שלי בחברת עיצוב בגדים" שוב הוא הסתכל עלי במבט מוזר
"את טועה אני נדל"ן" הנהנתי בשקט ואמרתי להם לילה טוב וסגרתי את דלת דירתי.
התיישבתי על הספה וחשבתי על כמה רגעים יותר שמחים ופחות שמחים, הרגשתי שאני לא בן אדם חזק, אני חלשה, אני לא שווה כלום.
כאשר נשמע צלצול טלפון קמתי לקחת אותו מן המטבח, הופתעתי לראות את המנהל מתקשר אליי, לא עניתי לו שמתי את הטלפון על שקט ותכננתי לו הודעה שתשלח לו בבוקר מוקדם, לבשר שאיני מרגישה טוב ושלא אוכל להגיע לעבודה.
הלכתי לשטוף פנים ונכנסתי תחת שמיכת פוך נעימה, ונסחבתי לשינה נתולת חלומות למזלי.