לא מוסבר

פרק 3

כמו שדניאל אמר, התרגלתי למקום הזה אחרי בערך שבוע- התרגלתי לחברים החדשים שרכשתי, לשיעורים, ולארוחות.

נעלתי את דלת החדר אחרי וירדתי לקומה הראשונה, שם הייתה הספריה. החבורה קבעה להיפגש שם אחרי ארוחת הערב ואמרתי שאני גם אבוא.

איתרתי אותם יושבים על ספה גדולה בצבע בז׳ שצמודה לקיר.

מבטי ננעל לשנייה על מבטו הכחול של דיוויד, אבל מיהרתי להסיט אותו. הוא, אמה, הנער שישב לידה ולא ידעתי את שמו, ואנה נראו קצת לא נינוחים בגלל ג׳ס ומארק שהתמזמזו בלהט לידם.

"היי!" אמרתי לזוג הדביק, וכשהם לא הגיבו תפסתי בתחת של ג׳ס. היא פרצה בצחוק. "אנחנו במקום ציבורי אנשים," הזכרתי להם, דחפתי אותם הצידה והתיישבתי. "גם בלי לתפוס בציצים!" הזהרתי והעפתי את היד של מארק מהציץ של ג׳ס. הוא חייך.

"אני צריכה את הספר 'היצירות הבולטות ביותר' לשיעור ספרות," אמרתי והבטתי בהם. "אני יודע איפה זה," ענה דיוויד בשקט והרים את מבטו. ניסיתי להסתיר את הלחץ שלי כשהוא הביט לי עמוק בתוך בעיניים.

קפצתי בקלילות (נראה לי) מהספה ונתתי לדיוויד להוביל לתוך חדר, משם לעוד חדר, הוא זיגזג בין המדפים, עוד חדר ו- "הנה," הוא אמר והושיט לי ספר דק בצבע כחול כהה. ראיתי בזווית מבטי את דניאל יושב לבד בכורסא‚ והייתה לי הרגשה שהוא מביט בנו.

דיוויד פסע צעד אחד בכיווני. מבטי ריפרף על שפתיו.

נסוגתי במהירות שני צעדים אחורה. הוא הסמיק מעט‚ הושיט לי את הספר ותפס את מבטי. "תודה ‚" מילמלתי בשקט. הוא הנהן ופסע בחזרה לכיוון החבורה. היה נדמה לי שראיתי שמץ של פגיעות בעיניו.

החלקתי על עקביי ונשענתי על המדפים שמאחוריי. נתתי לשערי ליפול על פניי ושקעתי במחשבות. מה קורה לי? למה אני עסוקה במחשבות על איזה בן? אני לא בנאדם שמתאהב. אני יודעת את זה. אבל יכול להיות שאני בכל זאת... מאוהבת בו? פסלתי אל האפשרות הזו במהירות. זה לא יכול להיות. אז אם כך‚ מה יש לי?

ניענתי את ראשי בחוזקה לאחר כמה דקות שבהם שקעתי במחשבות‚ וקמתי על רגליי. כשחזרתי לספה שעליה ישבנו‚ כולם כבר נעלמו. לא יכול להיות שישבתי שם כל כך הרבה זמן. מצמצתי בבילבול ועליתי לחדר עם הספר בידי.

אמה לא הייתה בחדר שלה‚ וגם ג׳ס לא. לא ידעתי אם ללכת לבדוק אצל אנה. היא שנאה אותי. בנשימה עמוקה דפקתי על דלת החדר הצמודה לחדר של כריס. כשלא שמעתי תשובה‚ פתחתי אותה בזהירות והצצתי לבפנים. "אנה?" קראתי. לא נשמעה תשובה. ואז הבנתי מה מוזר בחדר. הוא היה ריק מלבד המיטה‚ השולחן והשידה.

פתחתי את הדלת לרווחה ונכנסתי. "אנה?" קראתי שוב פעם. אולי החדר שלה פשוט ריק. פתחתי את הארון לבדוק האם יש בגדים. לא. הארון היה ריק לגמרי. זה כאילו אנה מעולם לא הייתה פה. הסתכלתי על הצד החיצוני של הדלת‚ לוודא שזה החדר הנכון. לא הבנתי מה קורה פה.

ירדתי במדרגות לכיוון החדר של קריסטין המנהלת. היא חייבת לדעת מה קורה פה.

דפקתי בדלת העץ העתיקה של המשרד שלה. גם פה לא נשמעה תשובה. הצמדתי את אזני לדלת. לא היו קולות. ניסיתי לסובב את הידית. הדלת הייתה נעולה. מה לעזאזל קורה פה? איפה כולם ואיפה אנה?

עליתי למגורי הבנים. דפקתי על חדרו של דיוויד. גם כאן לא נשמעה תשובה. אחרי שגם מהחדר של מארק לא נשמעה תשובה‚ חזרתי לחדרי ונעלתי אחרי את הדלת. הרגשתי שקרה משהו. וגרוע מזה‚ הבנתי פעם ראשונה בחיי מה זה להיות בודדה שלא מרצונך. הרגשתי שחבריי יודעים משהו ולא משתפים אותי.

ירדתי לארוחת הבוקר בתחושה של בגידה. לא רציתי להאשים את חברים שלי במשהו שאני עוד לא בטוחה בו. אולי הם במקרה היו כולם במקלחות או משהו‚ לכן החלטתי להתנהג בנחמדות.

"היי‚" אמרתי. הם כולם הרימו את מבטם מהאוכל וענו לי בהיי. הבעת הפנים של כולם הייתה אדישה. הטון שלהם גם היה אדיש. לא ייתכן שדיוויד סיפר להם משהו על אתמול נכון? הרי בעצם לא היה כל כך מה לספר.

שמתי לב שאנה לא יושבת מסביב לשולחן. "איפה אנה?" שאלתי בחשד. "אנה..." התחילה כריס לומר ומארק קטע אותה‚ "אנה עזבה אתמול בערב."

"מה?!" שאלתי בהפתעה. "כן‚ ההורים שלה באו לאסוף אותה. בגלל זה נעלמנו אתמול מהספרייה." מארק המשיך‚ אבל זה היה נשמע הרבה יותר כמו דיקלום.

לפתע נזכרתי שאתמול בספרייה‚ גם דניאל נעלם. הבטתי בשולחן היחיד שבו הוא יושב בדרך כלל והנה הוא היה שם.

"תסלחו לי‚" אמרתי וקמתי.

פסעתי לצד השני של חדר האוכל‚ שם דניאל ישב. הוא לא הרים את מבטו כשהתיישבתי מולו.

"היי‚" ניסיתי לפתוח בנחמדות. "מה את רוצה?" הוא שאל והרים את עיניו אליי. סקרתי את פניו. על עינו הירוקה נפלה בלורית השיער השחור שהוא תמיד הסיט בעצבנות. שפתיו המלאות היו מכווצות מעצבנות‚ ולסתו המעוצבת הייתה חשוקה.

"למה אתה שונא אותי?" שאלתי. זה בכלל לא מה שהתכוונתי לשאול. ראיתי את ההפתעה על פניו. למען האמת אני חושבת שגם על פניי הייתה אותה הבעה.

הוא הביט בעיניי‚ ואני לא הסטתי את מבטי בנחישות. "אני לא שונא אותך‚" הוא אמר לבסוף והסיט את מבטו.

הוא הרים את מבטו בחזרה אליי‚ והטה את פניו כשסקר את שלי‚ כאילו הוא מנסה לפענח אותי.

הרמתי את גבותיי. "אוקיי. אז למה אתה מגעיל אליי?" שאלתי. ראיתי שמץ של חיוך עולה על שפתיו. "אני מגעיל אלייך?" שאל בתשובה. "כן‚" עניתי חד משמעית. החיוך שלו התרחב מעט. "אני מגעיל אל כולם אם ככה‚ כן?" הוא שאל משועשע. "הוו כן‚" הנהנתי. הוא הסיט את מבטו ולרגע שקע במחשבות.

"אני מנחש שאני יכול לנסות להיות נחמד. אבל אף פעם לא הבנתי למה אנשים נחמדים אחד לשני. הרי לא יוצא להם כלום מזה." הוא הרהר בקול. הפעם היה תורי לחייך. "יכולים לצאת לך מזה חברים‚ אתה יודע‚" אמרתי. "את תיהי חברה שלי?" הוא שאל והחזיר את מבטו אל עיניי. "אם תרצה‚ אז כן‚" עניתי.

"טוב‚ אז אם ככה‚ חברים הולכים ביחד לשיעורים נכון?" שאל ותלה את תיקו על הכתף. הופתעתי מהזריזות שלו. "נו קדימה‚" הוא אמר בשמץ של קוצר רוח. התעשתתי ותליתי גם אני את תיקי על הכתף.