לא מוסבר

פרק 4

"אז זה מה שחברים עושים בעצם?" דניאל שאל אותי אחרי שיעור צרפתית שהיה משותף לשנינו. הבטתי בו בשאלה. "הולכים ביחד לשיעורים ומדברים מדיי פעם?"
"אני חדשה בעסק הזה בדיוק כמוך," אמרתי והרמתי את כתפיי. "אבל לפי ההיכרות הקצרה שלי עם זה, כן," המשכתי.

ראיתי מזווית העין את דניאל מסתכל עליי ומחייך. הפנתי את ראשי אליו. לפתע החיוך שלו נמחק, עיניו קיבלו גוון ירוק כהה מהרגיל והוא מילמל "טוב, נתראה," ובמילים אלה הוא השאיר אותי עומדת במסדרון מסתכלת אחריו במבט שואל.

מה הבעיות שלו? הוא זה שהציע שנלך ביחד לשיעור. נה הוא רוצה ממני?

פניתי לכיוון החדר של אמה, להציע לה ללכת איתי לארוחת הצהריים. בדיוק לפני שפתחתי את הדלת שמעתי מתוך החדר קולות.
"הפעם זו הייתה אנה, פעם קודמת טוד, לפני כן דני ופעם הבא מי יודע מי?" אמר הקול של אמה.
"אני יודעת אמה. תאמיני לי שאנחנו מנסים לעשות כל מה שאפשר בשביל למנוע את כל זה, אבל זה לא פשוט כשאנחנו לא יודעים מי עומד מאחורי זה," הקול הזה היה נשמע כמו קולה של המנהלת, קריסטין.
"אנחנו צריכים לפעול. זה לא יכול להימשך ככה. יש לנו כבר תכנית, אנשים וכלים. למה שלא נוציא את התכנית לפועל?" בקולה של אמה נשמעה תחינה.
"אמה תפסיקי. אנחנו לא יכולים לעשות את זה מבלי לדעת מול מי אנחנו ניצבים."
"סבתא תשקלי את זה לפחות," אמה אמרה ולקח לי כמה שניות לעכל את המשפט. סבתא? קריסטין הסבתא של אמה?
"אני שוקלת את זה טוב מאוד כבר הרבה מאוד זמן." קולה של קריסטין נשמע קשוח. "ואמה תעשי לי טובה, תוודאי שאמילי לא תדע מזה כלום. חסר לנו שהתלמידה החדשה תגלה על זה."
שמעתי צעדים בכיוון הדלת ומיהרתי לזוז מספר צעדים אחורה.
כשהדלת נפתחה אני פסעתי במורד המסדרון לכיוון חדרה של אמה, כאילו רק עכשיו הגעתי. "אמילי!" המנהלת קראה כשראתה אותי. "שלום המנהלת," עניתי.
"אין צורך במנהלת, קריסטין זה מספיק," היא אמרה בחיוך.
הנהנתי. "איך את מסתדרת בנתיים? רכשת חברים?" היא התעניינה. הנהנתי. "אני שמחה לשמוע." היא חייכה.
"כדאי לך לרדת לארוחת הערב עכשיו," היא הוסיפה והתחילה לפסוע בכיוון המדרגות.
"המנ- קריסטין!" קראתי כשהיא כבר החלה לרדת. היא הסתובבה. "איפה אנה?" שאלתי לפני שאתחרט. אפילו מרחוק ראיתי שמבטה נהיה מתגונן, כאילו היא צריכה לשמור על סוד. "ההורים שלה לקחו אותה," היא חזרה על אותו משפט שחבריי אמרו לי. היא חזרה לרדת במדרגות, כאילו חששה שאשאל עוד שאלות.
הסתובבתי אל חדרה של אמה. בדיוק לפני שדפקתי, היא פתחה את הדלת. למראי, היא חייכה ואמרה, "קדימה. ארוחת ערב," משהו בקול שלה נשמע לא בסדר. גם החיוך שלה היה נראה מזוייף מעט. מה קורה פה?
ירדנו את המדרגות בשתיקה, שמאוד לא אופיינית לאמה ופנינו לחדר האוכל. בדיוק לפני שנכנסנו, תפסתי את ידה וסיבבתי אותה אליי. "הכל בסדר?"שאלתי. "למה את מתכוונת?" היא ענתה.
"אני לא יודעת, מאז הבוקר את נראית מדוכדכת."
היא שמטה את כתפיה והרכינה את ראשה מעט. "אני מתגעגעת לאנה." היא הודתה, "אני יודעת שהיא לא הייתה הכי נחמדה שיש תמיד, אבל כבר כל כך התרגלתי אליה. והיא באמת מתוקה לפעמים," היא הוסיפה. היה לי קשה להאמין לזה שאנה מתוקה, אבל הנחתי את ידי על כתפיה של אמה. לא ידעתי איך מנחמים אנשים. בבית לא היה לי את מי לנחם, חוץ מסטיבן ובק, ואותם ניחמתי בעזרת סקס. לא נראה לי שזה המקרה כאן. "יהיה בסדר," אמרתי לבסוף. אמה חייכה בעדינות ונכנסה.
כעסתי על עצמי שהדבר הראשון שעשיתי הוא לבדוק אם דיוויד בחדר האוכל. כשראיתי אותו בשולחן האמצעי, מנופף לי ולאמה, לא יכלתי שלא לחייך. משהו בילד הזה היה מושך, ולא יכלתי להצביע על מה, הגומות שלו, או השיער המתולתל שלו?
מייד אחרי שווידאתי שדיוויד בחדר האוכל, הבטתי סביב למצוא את דניאל. מצאתי אותו בפינת חדר האוכל, מביט בי ובפניו לא נראה שמץ מהחיוך שראיתי אצלו אחרי ארוחת הבוקר. ברצינות, מה הקטע שלו?

לא היה נראה לי שדניאל ירצה שאני אשב לידו כמו בבוקר, אז התיישבתי בשולחן האמצעי ושקעתי במבטים שדיוויד היה שולח לי מדיי פעם.
"טוב, אני חושבת שאני סיימתי פה," אמרתי וקמתי מהשולחן לבסוף. "אני אלווה אותך," דיוויד אמר וקם אחרי. הסמקתי והשפלתי את מבטי. מה הוא רוצה?
חיכיתי שיגיע אליי והתחלתי ללכת יחד איתו.
לפני שיצאנו מחדר האוכל הבטתי מעבר לכתפי והספקתי לראות את דניאל מסיט את מבטו מאיתנו. האם רק היה נדמה לי שהייתה לו הבעה עצבנית?
דיוויד התאים את הקצב שלו אל הקצב שלי. למשך כמה זמן הלכנו בשקט עד שהוא תפס ביד שלי ועצר אותי. "אמילי," הוא אמר.
היינו על אמצע גרם המדרגות. הבטתי בו בשאלה ומיהרתי להשפיל את מבטי כשפגשתי את עיניו הכחולות החודרות. "את ודניאל. יש ביניכם משהו?" הוא שאל בלי להסס.
הבטתי בו בתדהמה עד שפלטתי גיחוך. "אני? אני ודניאל?" שאלתי וגיחכתי שוב פעם. "בחיים לא." קבעתי.
המבט הנוקשה כמו הוסר מעיניו של דיוויד, והן קיבלו גוון כחול בהיר יותר, יפה יותר.
המשכנו להעלות עד שהגענו לחדר שלי.
"טוב," התחלתי להגיד אחרי שסובבתי את המפתח, ושוב פעם עשיתי את הטעות והרמתי מעט את מבטי אל דיוויד. הפעם לא הסטתי אותו- נתתי לעצמי לטבוע בעיניו.
לפני שהספקתי להגיב, ידיו תפסו בכתפיי והצמידו אותי לקיר. שפתיו היו קרובות לשפתיי. "תגידי לי אם את לא רוצה," הרגשתי את נשימתו החמה מדגדגת על שפתי התחתונה. לפני שאתחרט, כרכתי את ידיי סביב צווארו ונתתי לו לסגור את המרחק ביננו. שפתיו פגשו את שפתיי וזה היה בדיוק כמו שדמיינתי את זה אינספור פעמים בשבוע האחרון. נתתי לעצמי לשקוע בתוך הנשיקה עד ששכחתי שאנחנו נמצאים באמצע מסדרון.
שתי בנות מצחקקות עברו על פנינו להמשך המסדרון. הסטתי את מבטי לצד השני במבוכה וראיתי את גבו של דניאל מתרחק. אני לא יודעת למה זה הפריע לי. זה סתם מביך שכנעתי את עצמי. לא רציתי שאנשים ייראו אותי מתמזמזת באמצע המסדרון.
החזרתי את מבטי אל דיוויד במהירות וחייכתי. "לילה טוב," אמרתי ונכנסתי במהירות אל החדר מבלי מילה נוספת. אם יש משהו שלמדתי מסטיבן, זה שתמיד צריך להשאיר אותם במתח.