פרולוג

2 0 0
                                    

גשם זלעפות ירד על לונדון בשנה ההיא, נערה במטרייה שקופה נעה לכיוון תחנת הרכבת, אך אבוי, המטרייה עפה לה לפני מטרים רבים,  והיא עצמה סחוטה כמו סמרטוט, סופגת כל טיפת גשם היורדת מן השמיים, לבושה במעיל שחור ונעליים אדומות, כמעין דורותי בעיר הגדולה. שיערה החום לא מתנועע מצד לצד כפי שהוא רגיל, אלא דומם מהרטיבות הרבה שהוא קיבל, לצווארה צעיף בגווני חום צהבהב שקיבלה כאשר הייתה בת אחת עשרה והמכתב מהוגוורטס אינו הגיע.
הוריה תמיד אמרו לה שהוא סך הכל פספס את היעד משום שעברו דירה.
מעולם לא האמינה לכך, גם כשהייתה צעירה. אך לא סלחה להוגוורטס שנים רבות, שכן בליבה תמיד האמינה שהוא קיים, עד שלא. עד ששום דבר לא היה קיים יותר, עד שהטילה ספק בקיומה עצמה, מה הוא עוד ומה איננו.

דקות רבות עמדה ברציף,
היא בהתה בשעונה והשעה הייתה 7:08 

הרכבת איחרה בשמונה דקות שלמות, היא אהבה להאמין שהיא דייקנית כשוזרת פרחים המניחה את פרחה האחרון באמצע הזר,  אבל לא הייתה.

מילא הגשם היה אויבה היחיד, אך השעון המעורר בבוקר, היה עוזרו המשני, ואילץ אותה להתעורר בחושך, בשעה שבה הציפורים לא התעוררו. אך לחזור להרדם באופן מיידי,היא התעוררה בבהלה והחלה את הבוקר הזריז במיוחד שלה... כמו כל בוקר.

את הקפה שתתה במהירות שלא תבייש מלצרית אשר נעה בין עשרה שולחנות לבדה, ולכן הלשון שלה עלתה בלהבות גם דקות רבות לאחר מכן.

ועוד עומדת היא בתחנה ומקבלת הודעה 

"אני מתגעגע"

במהירות רבה שמטה את הטלפון מידה, והתחרטה על כך עוד באותו הרגע,
משום שהטלפון נפל לפסי הרכבת...

והנה היא נעה לכיוונה,
באיחור מושלם של עשר דקות שלמות.

You've reached the end of published parts.

⏰ Last updated: Sep 23, 2018 ⏰

Add this story to your Library to get notified about new parts!

A walk in the rainWhere stories live. Discover now