7 𝕣𝕖𝕒𝕤𝕠𝕟𝕤 𝕨𝕙𝕪 [✔︎][𝕜.𝕥𝕙+𝕛.𝕛𝕜]

קלטת 3: צד ב׳

״אני אוהב אותך ג'ון ג׳ונגקוק. אני מצטער שלא יכולתי להציל אותך.״ מילמלתי בשקט.

הקלטת שלי הסתיימה.

הדמעות שלי לא הפסיקו לרדת.

למה לא נשארתי?

איך עזבתי אותו?

למה לא ניסיתי לברר אם הוא בסדר?

למה אחר כך לא ניסיתי יותר לשמור איתו על קשר?

זאת אשמתי.

אני הרגתי את ג'ון ג׳ונגקוק.

״טהא... בוא נצא.״ מארק אמר בקול מרגיע ויצא מהמכונית.

יצאתי מהמכונית באיטיות. אם הייתי נשאר, אולי הייתי יכול לעזור לו, אולי ג׳ימין לא היה נאנס!

ג׳ונגקוק צדק. זה באמת כדור שלג אחד גדול.

״אני הרגתי אותו... אם הייתי נשאר..״ אמרתי ובכיתי. מארק תפס את היד שלי והושיב אותי על הרצפה.

היינו על הר. הרגליים שלנו יצאו מן הקצה והסתכלנו על העיר.

״כולם אשמים.״ הוא אמר והמשיך להסתכל על הנוף.

״אם הייתי נשאר...״ נאנחתי ועוד דמעות ירדו להן.

״אז מה? הוא היה ממשיך לצעוק עלייך. בסוף היית מוותר.״ מארק נאנח והסתכל עליי.

סובבתי את ראשי לאט לאט כדי להסתכל עליו.

יכולתי לראות את ההשתקפות שלי דרך העיניים שלו. נראתי רע.

העיניים שלי היו נפוחות ואדומות, הצבע החום שלהם היה בולט יותר והן היו מבריקות. דמעות ירדו מהן ללא הפסק. האף שלי היה אדום גם כן, משכתי באפי כשהרגשתי שלא יכולתי לנשום יותר.

הפנים שלי. עצב. זה כל מה שהן מראות. הכל נראה אפור יותר. עצוב יותר. קר יותר.

לא כמו פעם. פעם הייתי מחייך כל הזמן, הייתי שמח כל הזמן. אבל כבר לא.

אני בטוח שההורים שלי שמים לב לזה. שמארק שם לב לזה. שג׳ונגקוק שם לב לזה, מגן עדן.

אבל עכשיו כבר לא. לא מאז שהוא עזב, לפחות.

זה כאילו כשהוא התאבד, הוא לקח איתו את כל השמחה והאושר בעולם.