משחקי הרעב ה-74 נקודת מבטה של קלוב

הקרב מתחיל, מקיילה מזנקת לעברי, אך אני בועטת בה והיא נופלת על המזרן שבמרכז החדר. אני מרתקת אותה עם הברכיים, שולפת את הסכין ומצמידה אותו לצווארה. אני מפנה את מבטי אל המדריך שלנו, ארין, הוא מסמן לי שזה לא מספיק. מקיילה מנצלת את ההזדמנות שבה לא הייתי מרוכזת ומצליחה לשחרר את ידה מאחיזתי, היא מפנה אותה לעברי אבל אז נשמע צליל של "קליק" ואחריו אנקות הכאב של מקיילה, עשיתי משהו ליד שלה זה בטוח. היא נושכת לי את היד שמצמידה את הסכין לצוואר שלה, אני עוזבת את הסכין ומתחילה לחנוק אותה, אני לא משחררת אפילו כשמקיילה מרימה ידיים ומסמנת שהיא נכנעה. לבסוף, ארין מושך אותי משם, צועק כמה קללות ושולח את מקיילה לחדר של הרופא. זהו זה, אני ניצחתי.

אני יוצאת מהקרב הזה עם נשיכה קטנה ביד הימנית, למקיילה לעומת זאת, יקח לפחות כמה ימים עד שיאבחנו בכלל למה גרמתי לה. תמיד קורים דברים כאלה בקרבות שמכריעים מי יתנדב השנה. החוקים פשוטים- מי שנכנע מרוב כאב מפסיד, השני מנצח, המנצח זוכה להתנדב השנה בטקס האסיף. אני ניצחתי בקרב של הבנות, קייטו ניצח בקרב של הבנים.

קייטו הוא נער גבוה מהרגיל, שרירי בלונדיני ויש לו יכולות די טובות בחרב . הוא יכול להשיג ציון טוב ונותני חסות בקלות, אפילו בלי לראות את היכולות שלו הוא כבר נראה מרשים וחזק.

אני לא כל-כך מחבבת את קייטו, הוא מהווה איום עבורי. הוא באמת מתחרה שכדאי להתייחס אליו ברצינות, אבל אני מתכוונת להישאר איתו ועם שאר הקרייריסטים בברית עד שנצטרך לפרק אותה, יש רק מנצח אחד נכון?

כולם נוהרים אל מקיילה, אף אחד לא בא אליי. אז אני מחליטה ללכת להתאמן. אני מתהלכת במסדרון אל חדר שבו אני בדרך-כלל משליכה סכינים, אני שומעת קול מרוחק, הוא קורא בשמי, אך אני לא עוצרת. "קלוב!" שוב נשמע הקול, שאליו מתלווה גם רעש של צעדים מהירים. אני מתחילה ללכת יותר מהר, אני לא רוצה לשמוע אף אחד כרגע. רגע לפני שאני נוגעת בידית של הדלת מישהו מתנגש בי וגורם לי ליפול על הרצפה.