אדום. אדום הוא מושך לעיניים, במיוחד ביער שבו הצבעים השולטים הם חום וירוק ואני.
אני הוא השליט גם אם לא הוכרזתי ככזה.
אני השליט, הסמכות שאין עליה עוררין. כל מה שיש ביער שיך לי.
ולכן כאשר אותה הילדה נכנסה ליער בצעד קליל ומעט מידי חושש נתעתקה נשמתי מרוב תדהמה.
היא הייתה כה צעירה, עוד לא ראיתי אדם כל כך צעיר שנכנס ליער, העליזות קרנה ממנה, כאילו כל דבר אשר היא חלפה על פניו או נגעה בו נהיה צעיר ורענן, מלא שמחת חיים, אפילו האבנים.
תיעבתי אותה.
אין מקום ביער שלי לאלו הנעורים, אין מקום לשמחת חיים, האנשים שנכנסים לרוב אינם יוצאים, היא לא צריכה להיות יוצאת מין הכלל.
עקבתי אחריה ברגשות מעורבים, תיעוב, סקרנות וקצת פחד.
היא לא הייתה שייכת לזה היער, עדיין לא לפחות. יום אחד היא תפסיק להיות שייכת לכפר ואז היער יקח עליה בעלות, אני אקח עליה בעלות. אבל עכשיו זה לא הזמן. היא חייבת לחזור למקומה, היא חייבת להפסיק להקדים את זמנה, זה אף פעם לא נגמר בטוב.
