חורף של נקמה וצדק

פרק 2

התרמיל החום, אותו אחד שנקרע בחלקו העליון במסע האחרון שלי נח על גבי, קשור בחבלים בלויים ושחוקים סביב האגן שלי והחלק העליון של החזה הכביד עליי מעט. מלא צנצנות ריקות, מנורת שמן קטנה, כוס אטומה עם שמן במקרה וייגמר ובגדים מלאו את התיק המרופט.
סבתא שבדיוק סיימה לקלוע לי צמה בלונדינית שחוברה לעוד אחת מעלייה, עדיין משאירה את שיערי פזור סביבן, טפחה על כתפיי והורתה לי להסתובב. "זה יהיה הכל" אמרה כשהסתובבתי, מזיזה קצוות שיער שקפצה אחורה מראשי. "תעשי רק את מה שביקשתי ממך סקאדי, אל תתני לסקרנות שלך להפיל אותך. ברגע שסיימת ביארסלהוף, את מגיעה ישירות הינה." אמרה לי ברוגע, אך הרגשתי בדאגה שחלפה בקולה. הינהנתי, "אני ילדה גדולה סבתא. אני ילדה גדולה שגדלה ביוטנהיים" עניתי, מנסה להרגיעה.
פניה האדימו, היא ניסתה להשתלט על קולה אך ללא הצלחה, "סקאדי! את לא מבינה? את מכירה כל מקום בעיירה, כל אבן, כל בור באדמה, כל גרגיר חול וזה מה שתמיד הגן עלייך, הידע." היא כמעט צעקה, "רק בגלל שהעיירות האחרות נשמעות לך כה קסומות, זה כיוון שאת לא יודעת עליהן דבר חוץ מסיפורים ועלילות ששמעת מפי אחרים!" המשיכה, אך נרגעה כשראתה שנרתעתי אחורה. "אני רק מנסה להסביר.. שאין כמו בבית.. אף פעם לא תהיי מוגנת בשום מקום אחר, בעיקר לא במקומות בהן את זרה" אמרה בקול שקט, רגוע ותפסה בידי.

נאנחתי, ידעתי שאין עם מי לדבר ושהיא חיה בבועה משל עצמה, בועה שבה היא חושבת שהכל יסתדר במקום המקולל הזה. "את צודקת, סליחה." אמרתי, מנסה להישמע הכי כנה שאפשר, "כדאי שאצא" התקרבתי אליה לחיבוק חם והדוק. "אל תעשי שטויות, ילדה שלי" לחשה לי לפני ששיחררתי ממנה ויצאתי.

עדיין מוקדם בבוקר, השמש כבר עלתה לגמרי והקרינה חום על כל גופי. אני שלמדתי להעריך ימים קיציים באיסלנד, ידעתי שזה קורה פעם באף פעם. ימים כאלה הייתי לרוב מבלה בדייג קהילתי או בשחייה.

החלטתי לעבור במרכז, להיפרד לשלום מכמה חברים ולקנות אוכל לצעידה הארוכה שמחכה לי. "סקאדי!" שמעתי את קולו המוכר, מתקרב אליי, "לאן זה?" שאל אותי אולאף, עיניו מביטות בתיק על גבי ואז בעיניי. "אני יוצאת למסע, להביא תרופות וצמחי מרפא כרגיל" אמרתי, מחביאה את ההתרגשות בקולי.  "הו! אז איזה מזל שהספקתי לראות אותך לפני שאת הולכת, מתי תחזרי?" שאל לא מוריד את עיניו ממני.

אולאף רצה שנתארס כבר מלפני ארבע שנים, היה רודף אחרי לכל מקום ולא עוזב ממני. דחיתי אותו פעמים רבות. תמיד רציתי את טורבאלד, אחיו הבכור אבל הוא כבר הספיק להתחתן עם מישהי אחרת מכפר אחר שלצערי אבל בעיקר לצערה, הצטרכה לעבור לפה. אני זוכרת כיצד הייתי מתנכלת לה, גונבת את בגדיה כאשר הייתה תולה אותם מחוץ לביתם, משלמת לילדים קטנים שישתינו בפתח ביתם או סתם תוקעת בה מבטי שנאה. אך ביום שבו הוזמנתי לביתם עם סבתי בכדי לעזור בלידה של בנם הבכור, הכל השתנה. הפסקתי עם השטויות, חוץ מהשנאה, זה תמיד נשאר. בעיקר אחרי שאני וסבתא נקראנו לעוד 5 לידות שלה והבנתי שאני סתם מקנאה כי היא שכבה עם האחד שרציתי.
חייכתי אל אולאף חיוך מאולץ ושאלתי לשלומו, מבלי לענות לו על שאלתו. אפילו לא היה לו אכפת, הוא התחיל לספר לי על כמה שהוא מאושר מאז שהוכר כלוחם ויקינגי ע"י הרוזן של העיירה שלנו. בירכתי אותו על כך, ראיתי את הצמיד על ידו שאותו מקבלים כל הלוחמים של הרוזן. הוא הביט בי מספר שניות וניסה לומר משהו, אך לפני שהספיק, עצרתי אותו ואמרתי שאני ממהרת ללכת.

קניתי לי שתי גופות סנאים וצנצנת חלב והכנסתי אותם לתוך שק שאחר-כך דחסתי לתוך התיק.
הבטתי בעיירה קטנה ומתרחקת בזמן שצעדתי צפונה, החוצה, לחופש, מנופפת לשלום לכל שכניי.

הנה אני, סקאדי ווסטרברג, יוצאת למסע הארוך ביותר שיצא לי לחוות, לבדי. עצמאית.

___________________________________________________________

הארדיס נכנסה למרפאה, מותחת מעט את גבה שהתקשת יחד עם הגיבנת הקלה. היא הביטה בי כמעט ברחמים. "ראיתי את סקאדי יוצאת." אמרה,  את בטוחה שזו ההחלטה הנכונה טורני?" שאלה אותי, בוחנת את פניי. חייכתי אליה ברוגע, "אני סומכת עליה.  מי אם לא היא?" הנחתי את סנטרי על ידי שישבה שעונה על הדלפק. "יכולתי לשלוח את אחד מבניי במקום, בעיקר למסע כזה ארוך" אמרה, "ובעיקר כשזה יארלסהוף, את יודעת טורני.. את לא חושבת שהי-" קטעתי אותה מיד, מבינה את כוונתה. "אמרתי שאני סומכת עליה. זה הכל" אמרתי בתוקפנות. 

הארדיס הבינה אותי וחדלה, צעדה אחורה, מתכוננת לצאת החוצה, "את לא מפחדת טורני?" שאלה. חייכתי חיוך עצוב, מפנה את גבי אליה, "מפחדת שלא תרצה לחזור לעיירה המקוללת הזאת יותר", נכנסתי אל תוך חדר העבודה.