באיסלנד של המאה ה-8, בעיירה צפונית, מרוחקת ומושחתת בשם יוטנהיים חיה לה סקאדי ווסטרברג. נערה ויקינגית-כפרית, אחראית ואהובה על כולם אשר אחראית על המרפאה ובית המרקחת הקטן של העיירה יחד עם סבתה הרופאה. באחד ממסעותיה לעיירות שונות, פוגשת בקבוצת לוחמים ול...
התמתחתי מספר שניות ופיהקתי קלות. הנחתי את שני אגרופיי על גבי התחתון והקשתתי את גבי כלפיהם. רטט קליל עבר בגופי והרגשת השחרור הייתה בדיוק מה שחיפשתי.
הבטתי בנוף סביבי, פסגות הרים ירוקים הקיפו אותי מכל צד, צעדתי בטומסדוטיר, היער שמחבר את העיירות והכפרים של המחוז הצפוני באיסלנד, הכרתי אותו טוב. טוב מדי אפילו. אני חושבת שסבתא שלחה אותי לקטוף צמחים בכל פינה ביער בחלקת העיירה שלנו, אבל אף פעם לא סיפרתי שהייתי בורחת לעוד טיולים פנימה יותר.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
מבין רכס ההרים, הבטתי בגבעה דמויית הצוק האהובה שלי. זה היה מקום המחבוא שלי, האהוב עליי ביותר, אליו הייתי בורחת בימים הקשים ולפעמים גם בטובים, אבל בעיקר בימים בהם ואלברנדר היה מגיע. כשהייתי שומעת על בואו, הייתי אוספת מספר מגילות מהספרייה של סבתא, קונה לי אוכל במרכז ובורחת אל אותו צוק עד שהיה עוזב. ככה הייתי מעבירה ימים שלמים בלהכריח את עצמי ללמוד בעל פה את כל סוגי התרופות, התערובות, סוגי צמחים, סוגי מחלות ומה לא. רק לא לראות אותו. סבתא אף פעם לא כעסה כשהייתי בורחת, היו פעמים בהם היה מגיע לביקור והיא הייתה מכינה לי תיק כבר בעצמה. אני שמחה שאף פעם לא האשימה או הכריחה אותי להישאר, לא הייתי מסוגלת לעמוד בזה. לא אחרי הפעם הראשונה.
אחרי מספר שעות, נעצרתי סוף סוף מול השער של הובאגרדן. שער ענק, הבנוי משני עצים עצומים משני צידיו וביניהם התחבר לו לוח עץ גדול עם הכיתוב "הובאגרדן" מהולטה סולאי, פרחים איסלנדיים יפהפיים בצבע לבן עם מרכז צהבהב בתוכם.הובאגרדן הייתה פעם בשליטת רוזן שבדי שהוכתר לבסוף לשופט מחוזי, אך במקום לעבור לעיר הבירה שלנו עם כל שאר השופטים הוא התעקש להישאר כאן בעיירתו האהובה. גורדן (gården) בשבדית או כמו שאנחנו האיסלנדים מהגים אותה "גרדן", משמעות המילה הינה חווה. הובאגרדן הינה בין אחת העיירות החקלאיות הגדולות ביותר במחוז, ולכן החליט לקרוא לה הובאגרדן, כש-"הובא" משמעותה בית משפט. "חוות בית המשפט". אהבתי את העיירה הזו בכל ליבי, יצא לי לבקר בה רק פעמיים ובשתי הפעמים לא רציתי לעזוב לעולם.
תפסתי בצדי שמלתי ונכנסתי פנימה, מתעלמת ממבטיהם הסוטים של השומרים בכניסה. ניגשתי הישר למשימה, זרעונים ומשחות. ידעתי שלא אמצא כאן שום צמחים החיוניים עבורי, בסופו של דבר החקלאות בהובאגרדן קשורה רק לגידולים של מזון.
