לאהוב אותך מהתחלה

הקריאה ש(לא) נשמעה

הייתי חייב לכתוב לך. אני יושב רחוק רחוק מעבר לים. בצד השני של כדור הארץ

אני לא מהמגיבים אבל הייתי חייב. הטקסט שלך הוא אחד היפים. הוא אחד האמיצים

אני מקווה שאת מוצאת שלווה בין עצמך. והשלמה. קבלה ואהבה עצמית זה הדבר הכי חשוב 

היא, ששלחה לאוויר העולם את קריאת ליבה שלא נשמעה, לא ידעה למה לצפות

טווינג, הודעה חדשה  מופיעה על מסך הפלאפון.

היא נושכת שפה. הלב שלה עוד דואב אבל היא לא מהססת ומחליקה את האצבע למעלה על צג  הנייד

היא לא חשבה שהוא יכתוב לה. בטח לא לה. הוא הרי לא מהמגיבים...

היא עוצמת עיניים. מנסה להעלות בקרבה את הרגע הראשון. עיניה הגדולות החומות העמוקות, כשל עופרים מביטות בו בהיסוס. הוא מושיט יד גדולה, תובענית, חמה. והיא מחכה. מחכה לחיוך.

רק ככה היא יודעת אם הלב שלה קלט אותו. ככה היא תמיד הייתה עם אנשים. 

שעות שישבה באוטובוס תוהה כיצד יראו כל האנשים אם פתאום יחליטו לפצוח בצחוק גדול. הוא מחייך חיוך מקצה אוזן אחד לשני.

עיניו בורקות "תודה שבאת, אני אלי" 

היא יכולה להיבלע, להתמוסס אל תוך הוויית קיומה מאותו הרגע. היא מהססת ונמרח על פניה החיוך הכי קורן שלה. 

האמת היא, שהבחור שלידו הוא הבחור שהיה לה על לוח הלב בחצי השנה האחרונה. אבל הם החליטו לא לפתח זאת, היא התמסרה מהר מדי למי שיכל לאהוב במלוא הלב. גם אם היה זה לרגע קטן של מציאות רגעית.

היא פחדה מהריק, מהתהום שפכפך בתוכה, מאיים להישפך, לעלות על גדותיו.

היא מיישרת מבט וריסיה ארוכות ושלל הצבעים על פניה מרקדים "הכי בכיף, אני פה בגללו" היא מצביעה על דני ובכך סוף כל סוף מכריזה על שאהבה אותו ונפרדת ממנו.