R U not listen to my story

הנה נכנסתי לגיהנום...

הגעתי עכשיו לבצפר שלי... לבד..לגמרי לבד, לבד בכיתה, לבד בהקבצה, לבד בחיים... אני צריכה להסתדר לבד בחיים.. מצפים מימני ליותר מידי דברים.. לאהוב קוריאנים זה לא כלכך קל.. כי אז לא מקבלים אותך, שופטים אותך! כן..זה כלכך נורא כי בכל מקום שאתה עובר בו זורקים לך הערות "אויש שוב הקוריאנים שלה" זה מה שאני שומעת כבר שלוש שנים.. ובלי קשר הסיפור שלי הולך ככה.. בכיתה א' לא היו לי חברות, בכיתה ג' הכרתי ילדה שבאמת חשבתי שתמיד נשאר חברות, בסוף ג' התחיל חרם, תחילת ד' היא עזבה, סוף ד' הלימודים שלי התדרדרו נישארתי לבד הלכתי לפנימיה, הייתי מדוכאת לא ישנתי כל הלילה אבל.. דווקא התחלתי להתרגל ולפעמים אפילו כן.. זה היה נחמד אבל אי אפשר לשקר היה מאוד קשה, כל שנה רציתי שיחגגו לי יומולדת..לא.. לא בגלל המתנות או העוגה! רק בשביל המשאלה.. כל שנה המשאלה שלי הייתה קבוע "הלוואי שאני יעזוב את הפנימיה" ואז.. אחרי שלוש שנים היא מתגשמה.. המשאלה שלי באמת התגשמה.. עזבתי את הפנימיה בכיתה ו' חשבתי שאני כזאת מאושרת.. בכיתה ז' כן היה קשה אני לא ישקר אבל לפחות היה לי תדבר הזה שנקרא אושר אבל אז.. דברים קרו..הלימודים התדרדרו.. והנה אני כאן אחרי שנה.. חזרתי לפנימיה.. והפעם זה היה שונה זה היה עצב עמוק (אני לא אומרת דיכאון כי אני מנסה להמנע מהמילה הזאת) הלימודים שלי עכשיו הרבה יותר גרועים, אין לי חברות, אני רוצה הביתה, ונמאס לי לבקש מאלוקים שירחם אליי... התחלתי לחתוך.. זה לא מלא חתכים קטנים זה יותר נראה כמו שני כוויות שלא ירדו בזמן הקרוב.. ונמאס לי לעבור אליהן הן כבר כל רגע יפתחו וזה מפחיד אותי כי סה"כ כן.. לפעמים באלי ממש למות.. אבל אז שמגיע הרגע שבאלי לעשות אתזה אני עוצרת את עצמי ואומרת לעצמי "יסמין את סתומה?! ישלך חלומות!"
אז אני נמנעת.. שוב ושוב ושוב ובסוף אני לא יוכל להתאפק וזה מפחיד אותי.. אני מפחדת מעצמי כלכך... אני לא רוצה למות אבל אני כן רוצה.. ישלי סערת רגשות ענקית בתוכי..שוואלה אפילו חברות שלי לא מבינות.. זה סערות ענקיות שלא מפסיקות להטריד אותי.. כבר התחלתי לפחד מעצמי אני רוצה פשוט לנעול את עצמי באיזה שהוא חדר ולא לצאת לעולם עוברים עליי לילות בלי שינה וימים של סבל.. כל החיים שלי אני רק מבריזה ואפחד לא תומך בי.. בכיתה רק אמרו לי"מה יצא מימך" אפילו ההורים שלי לא מצדיקים אותי! דיי כבר! נמאס לי.. וגם ככה אין לי טעם לחכות לתגובה או לצפיה בסיפור המטומטם הזה כי אפחד לא יקרא אותו אז תודה נונה (היא יודעת שאני מתכוונת אליה) תודה שעוררת אותי מהחלום שחייתי בו את צדקת אפחד לא יקרא תסיפור שלי...