עמוד וחצי

ערה?

"ערה?"

אני לא שולחת את ההודעה, רק מכינה אותה על הצג. מחכה לרגע הקטן הזה, בו אהיה מספיק אמיצה, מספיק נואשת כדי לא לחשוב על התגובה שאקבל, יותר נורא. על השקט שימתין איתי, אולי אפילו עד הבוקר.

השעה 12. בערך, לא בדיוק. אני שוכבת במיטה והשמיכה מעלי, מפחדת שאחותי תכנס ותתחיל לשאול שאלות, ולא שאני מפחדת משאלות.תשובות. פשוט, אין לי כוח להכיל גם את האמפתיה שלה, היא יותר מידי. יותר מידי נכנעת לצער שלי, יותר מידי זהירה. זה מציק. בעיקר עכשיו. היא יותר מידי רגישה, מרגישה. מעיקה. עלי.

אחיות זה דבר נפלא, וטלי עולה על כולנה, אבל אני צריכה חברה, עכשיו. כשמתחיל להיות חם מתחת לשמיכה. כשהדמעות מדגדגות בצורה מרגיזה את הסנטר, וכשריח האומללות פושט בחלל החדר, פושט, מתפשט, שורש פ,ש,ט? או פ,ש,ת? לא משנה. כי לריח האומללות התווסף לא אחר מהבושם של טלי, הראשון שלה. אני קניתי. לא סובלת בושם, לא הכי נשי מצדי, אבל שונאת את הסירחון שאנשים משפריצים על עצמם ואונסים אותי להריח.

הריח משמש זרז ליד שנשלחת להוסיף סמיילי עצוב ליד ה-"ערה?"

לא, לא סמיילי עצוב, צריך מחייך, אם שולחים אחד עצוב הצד השני מרגיש חובה לענות. אבל אני רוצה שיענו, ממש לא רוצה לעבור לבד את התקף הדרמה הנוכחי לבדי, בעיקר כשהוא נוטף מוגלה של העדר ביטחון.

ביטחון, טוב, לא לכולנו יש אותו בכמויות, רק שאני... לא, האמת שאם נהיה כנים יש בי הרבה ביטחון עצמי. בכוחות, יכולות, כישרונות שלי. רק בנושא אחד אני מאבדת אותו, את הביטחון הזה, רק הוא יכול להשאיר אותי מקופלת מתחת לשמיכה, רק הוא מוריד לי דמעות ובכמויות בשעות כל כך לא נוחות.

חברות.

חברות מפשיטות לי את הביטחון, עוקרות אותו מהשורש, עם הימי הולדת שהן שוכחות, מתעלמות, הצלצולים שהן לא מחזירות, הן פשוט נעלמות. מחליפות מספר, לא מעדכנות, קובעות, מבטלות, בגלל שטויות. בגלל עצלות. בגלל רוח חופשיה, בגלל דעת פזורה. בגלל שאני לא ראויה.

בגלל זה ה- "ערה?" שלי היא רק מילה על הצג. בגלל זה את פעולת ה"שלח", אני משאירה למישהי אחרת. מישהי שלא פוחדת לסכן את החברות הנוכחית באחת חזקה יותר, משהי שהמלחמה אינסופית הזאת כדאית לה.

משהיא נואשת אמיצה, ומטורפת- כמוני

אז אני לוחצת ושולחת

"ערה?"