עמוד וחצי

פאזל אשליותיי

רעש מחריש אוזניים נשמע כשהאשליה שלי התנפצה לנגד עיני, מסביבי נחו בחן מזוויע זכרונות מתוקים, ונדרים מופרים. שמלתי הייתה ללא דופי. אך לא כך ידי, הן היו זרועות בהרס וצלקות מדממות. הדמעות המלוחות שהרטיבו את פני היו הדבר האחרון שנצרך כדי להשלים את היצירה היפיפה והכעורה שנחה לרגלי.
כרעתי על ברכי שורטת את רגלי וקורעת את שמלתי.
בידי החבולות אספתי שברים, מחברת שבר לשבר ומאחדת בין כולם.
לפתע צל היה מעלי, לא אחד, ולא שניים עשרות אנשים קרעו לידי אוספים את שברי אשלייתי. דחפתי את הנער הקרוב ביותר, גורמת לו למעוד ולהתרסק צעדים מעטים לפני.
"תפסיקו" צרחתי בגרון ניחר,
"אלה השברים שלי! אלה החיים שלי!
אני מכירה אותכן.
כולכם אשליותיי, כולכם תעזבו אותי,
כמו אופק, כמו ליאור, כמו שיר...
זאת לא הפעם הראשונה שאני אוספת שברי זיכרונות.
זאת לא תהיה הפעם האחרונה,"
אבל, הנער רק התרומם בחן על רגליו. ונגש אלי, הוא נעמד קרוב קרוב אלי ואמר
"אני לעולם לא אעזוב אותך,נעם, טהר, שי ומיכל לעולם לא יעזבו אותך".
ולרגע האמנתי לו, היה לו את אותו המבט שהיה לאופק כשהיא הבטיחה שהיא לא תותיר אותי מאחור לעולם.
אז בחרתי להאמין לו. הרי חיי הם אשליה, הנחתי לו לעזור לי לאגד את שברי אהבתי,
למרות שידעתי כי ביום אחר התמונה תחזור על עצמה, אך נער נוסף יהיה חסר.
ופזל אשלייתי המנותץ יהיה שוב פזור למרגלות רגלי...
רעש מחריש אוזניים נשמע כשהאשליה שלי התנפצה לנגד עיני, מסביבי נחו בחן מזוויע זיכרונות מתוקים, ונדרים מופרים...

האם זה תמיד ככה עם חברים וריטואלים?