עמוד וחצי

דיוקן עצמי

מחר כשאכנס לכיתה ואחפש מקום להשתקע, להתחפר, ולהיבלע. אל תפריעו לי. אל תעצרו אותי בפתח הדלת ותבקשו לדעת את שמי. אל תנופפו לי לשלום ותשלחו לי חיוכי ידידות מגששים. אל תוציאו את המכחול הדמיוני ותציירו את דיוקני. אל תצלילו, תכחילו ותשרטטו דבר.

כי ברגע שתלכלכו את הקנבס עם הראיה העכורה שלכם תגלו שעוד לא נוצר המחק שילבין אותו מחדש.

וברגע שתגלו שהצבע לא יורד הדבר יטריף את דעתכם ויהפוך אותכם כפייתיים.

אתם תחשבו על הדיוקן, תכתבו, על הדיוקן ותחלמו על הדיוקן. רק משום שאין ביכולתכם לשנות בו דבר. מה לעשות?! ככה זה אנשים כשדבר הופך לבלתי מושג, הם רודפים אחריו שנה שנתיים שלוש ובסוף מתייאשים. שווה לסבול בשל ציור שלוש שנים?!

מחר כשנתראה בפעם הראשונה ותריצו מחשבות מטורפות על בגדיי, כתיבתי ודעותיי אל תפלטו אותן החוצה, לא בגלל שתפגעו ברגשותיי, אלא משום שהמילים שלכם יקבעו אם אחפש את חברתכם בעתיד.

ואתם וודאי לא תרצו לפסול חבר פוטנציאלי על סמך מחשבה שגוייה אחת.

אך דעו לכם כי מחר אפגוש בכם ולא אשעה לעצתי שלי. אנפנף לכם בידידות בידי.ועיני יעקבו אחריכם בסקרנות עד אשר תמצאו את מקומכם, לצידי, מולי.

ובמשך רגעים ארוכים אצייר את דיוקנכם דרך עיני הסומות, אצבע ביופי וכיעור את לבבכם ופניכם, אשרטט בעיפרון דברים שהיו צריכים לבלוט בצבע שחור ואצבע בשחור דברים שהיו צריכים להיטשטש.

וגם אתם כמוני, תשרטטו ותצבעו את דיוקני.

ובמהלך השיעור במקום לכתוב, אתם תציירו, במקום לדמיין מילים אתם תדמיינו תמונות.  

לא אני ולא אתם תשעו לבקשתי הצנועה, לא בכוחי ולא בכוחם למנוע את הרושם הראשוני שייצרנו ברגע בו נפגשנו.

ואין רע בכך, לא לדעתי בכל אופן.

השאלה היא מה תעשו לאחר מכן? מה תעשו בסיום השיעור, האם תיפרדו בחיוך מזויף, תאחזו בבד הקנבס המוכתם שלכם ותיקחו אותו לביתכם לשמור עליו עד השיעור הבא.

או שכמוני תיקחו את בד הקנבס תקרעו אותו לפיסות קטנות וצבעוניות ותזרקו אותו בפח הראשון שיקרא בדרכם בידיעה שכל שציירתם הוא השתקפות מעשיכם באנשים אחרים.