למה אני עושה את זה לעצמי, למה אני מתאהב במישהו שאני בחיים שלי לא אשיג? זה פשוט טיפשי, אבל אפשר לשלוט ככה על רגשות? על אהבה? אני לא חושב.
התחילו לעלות לי מחשבות לראש, פלאשבקים לראש. פלאשבקים איתך ואיתי, רק אנחנו. כל החיוכים, הצחוקים, הכל. קשה לי לחשוב שנעלמת לי, שאתה היום מתחתן איתו. אני אוהב אותך יותר מידי ואתה לא יודע. בבקשה תחזור אלי, תהיה איתי, לא איתו. אני יודע שאני אוהב אותך יותר, הקדשתי לך את כל השנים שאנחנו מכירים.
אתה זוכר שבאת אליי בריב הראשון שלכם? כמה בכית באותו יום, אני הייתי שם, אני חיבקתי אותך, ניסיתי לעודד אותך. אמרתי לך שהכל יהיה בסדר. אמרתי לך שהוא יחזור לך, הוא בדיוק ברח, החליט שהוא כועס. אני אפילו לא זוכר על מה רבתם בכלל, הדבר היחיד שאני זוכר זה זה שאמרתי לך שתשלימו. הייתי צריך לומר לך שאני אוהב אותך, שאתה אמור להיות שלי, לא שלו! שהוא לא אוהב אותך כמוני. אבל לא עשיתי את זה ואני מתחרט על זה.
אבל אוליי אתה מאושר יותר איתו? לא, זה לא הגיוני, אני אוהב אותך יותר ממנו. אבל עדיין, אתה נראה כל כך מאושר. אני לא יכול לוותר עליך. אני אתאבד לפני שאני אצליח לשכוח ממך.
הגיע הזמן שלך ללכת לחופה, כולם כבר שם, כולל אני, כולל הוא. הוא עומד שם ומחייך, אני לידו כי אני עדיין השושבין שלו. אני מנסה לחייך אליך אבל לא מצליח. אתה מחייך, כנראה אליו, לא אליי, זה לא הגיוני. אתה אוהב אותו.
אתה מתקרב אלינו בפסיעות קטנות, אני הולך למקום שלי. אני הולך לשבת ליד הפסנתר שם, ביקשת ממני לנגן לכם בחופה. מי אני שיסרב לבקשה של זה שאני אוהב?
התיישבתי על הכיסא והתחלתי לנגן, אתה ממשיך להתקרב אליו. לאט לאט. אני מסתכל עליו מחייך אליך. החזרת לו חיוך.
אני יושב לי, מנגן לפי התווים. זה הדבר שאני הכי טוב בו.
