הגעת אליו, אני מסתכל עליכם. הפסקתי לנגן, החופה מתחילה. הכומר מתחיל לדבר, אתם נשבעים. ואני רק מסתכל עליכם עם דמעות מנסות לצאת, אבל אני עוצר אותם. אני לא רוצה שהדמעות יצאו, אבל זה קשה.
אני זוכר שהוא קנה את הטבעת, הייתי איתו. אני זוכר שהוא הציע לך נישואים, הייתי איתו. הייתי איתכם כל הזמן. אתה הסכמת כמובן, כי אהבת אותו, לא הבנתי למה אתה אוהב אותו ולא אותי. אני עדיין לא מבין. כל הזמן קיוותי שתבחר אותי ולא אותו, אבל בחרת אותו. זה הסוף.
החופה הסתיימה, עכשיו הקבלת פנים. כולם שמחים ומאושרים ואני לבד, אני מדוכא, אני עצוב. אני אוהב אותך.
אני איכשהו מקווה עדיין שזה חלום, שאתה לא בחרת אותו, שאתה לא נשוי.
כששמעתי אותך נשבע, נשברתי יותר. אני בטוח שאנשים היו חושבים שאני מאושר בשבילכם ובגלל זה אני בוכה, אבל אני לא מאושר.
אני זוכר אותנו יושבים, צוחקים, מחייכים, הכל היה צהוב, שמח. עכשיו הכל שחור, אפור, מדוכא, אני לא איתך.
אני רואה אותך מחייך לכיווני, מנסה לחייך גם אני אליך, הצלחתי? אני לא יודע. אני לא יודע אפילו אם אני מחייך נורמלי.
אני צריך עוד להקריא לכם את הברכה שכתבתי. ביקשתם ממני לבוא לבמה, להתחיל לדבר. אני הרי החבר הכי טוב של שניכם.
התחלתי לדבר.
"אז... אני לא כל כך יודע מה לומר, אז אני אעשה את זה קצר"
התחלתי לקרוא את מה שכתבתי על הדף וחייכתם אליי.
"מה יש לי לומר עליהם? שניהם, ג'ונגקוק וטאהיונג, הם באמת החברים הכי טובים שלי. אני אוהב את שניהם מכל ליבי"
המשכתי להקריא והיה לי טיפה קשה.
"הם זוג מושלם. אני תמיד רואה אותם מחייכים, צוחקים, זה משמח אותי"
שיקרתי ודמעות עלו לי בעיניים.
"טאהיונג תמיד היה החבר הכי טוב שלי, לא משנה אם אחד נפגע, תמיד סלחנו. תמיד צחקנו. מתי שג'ונגקוק הציע לו נישואים, הייתי איתם, ראיתי שהוא מתחיל לבכות. הוא ממש התרגש"
המשכתי לדבר, ניסיתי להסתיר את הדמעות שלי.
ניסיתי לקצר.
"הוא לא הפסיק לדבר על זה, היה לו אושר בעיניים. אני שמח שהחברים הכי טובים שלי מתחתנים, כי הם באמת מושלמים ביחד"
סיימתי לדבר, כולם מחאו כפיים.
ראיתי אותכם, התנשקתם. אנשים הקישו על הכוסות, עשו רעש, זה סימן של 'תתנשקו'. ראיתי אותכם, דמיינתי אותי שם, אותי מתנשק איתך. אותי יושב לידך. אותי נשוי לך.
