ירדתי מהבמה, התחלתי להרגיש לא כל כך טוב. החלטתי ללכת, אולי זה עדיף בשבילי. באתי אלייך, חייכתי אלייך.
"אני חושב שאני אלך" אמרתי בשקט, אבל לא הסכמת לי. רצית שאני אשאר שם, אבל לא הבנת כמה זה כואב לי. לא יכולתי לסרב לך, הסכמתי להשאר.
בשבילך אני אעשה הכל.
פלאשבקים עלו, חזרו. הוא ביקש ממני להיות השושבין שלו. הסכמתי, הרגשתי שאני חייב.
אני עזרתי לכל אחד מכם בנפרד לקנות חליפה לחתונה. חליפה שחורה כמו החיים שלי, רק שהחיים שלי לא מהודרים, יפים. אלא חיים באמת, שחורים, בזבל.
ישבתי שם, ליד השולחן, ראיתי אותכם רוקדים. זה היה לי קשה. מה הבעיה שלך לתת לי ללכת?
עברו כמה שעות, אני זוכר שרציתי להציע לך נישואים, לפני שהוא יציע, אבל הוא עקף אותי ועשה את זה לידי.
לפעמים אני חושב שהוא יודע כמה אני אוהב אותך, אני חושב שהוא עושה את זה בכוונה. אבל זה לא הגיוני, נכון?
יש לי עדיין את הטבעת, הטבעת שהייתי אמור להציע איתה נישואים. היא אצלי פה, אצלי בכיס. היא מוכנה עוד מימי התיכון. עברו הרבה שנים ופחדתי לעשות את זה. בגלל הפחד הזה, הוא השיג אותך. או שבכל מקרה הוא היה משיג? אולי אתה אוהב אותו יותר? כנראה שכן, למה אני לא קולט את זה.
באת אליי עכשיו, ביקשת ממני לנגן בשבילכם עוד פעם, אמרת לי שאתה רוצה לרקוד לשיר שאני אנגן בשבילכם. כמובן שהסכמתי.
הלכתי ליד הפסנתר, התיישבתי והתחלתי לנגן, לנגן את השיר שביקשת. היית נראה לי מאושר. התחלת לרקוד איתו.
עברו שעות, הרבה שעות, כמעט כל האנשים הלכו. אבל עדיין רצית שאני אשאר, אהיה איתכם, לא רציתי, אבל היה לי קשה מאוד לסרב לך. נשארתי.
אבל לא היית איתי, היית עם עוד הרבה אנשים שניסו לדבר איתך, לברך אותך. אני הייתי בצד, לבד, אז למה עשית את זה? למה לא נתת לי ללכת?
עדיין יש לי מחשבות שאתה אוהב אותי ושתעזוב אותו. אני אידיוט שאני עדיין חושב שאתה אוהב אותי, אני אידיוט שאני חושב שתעזוב אותו.
