Happilly Ever After... Or Not.

סיוט המתעורר לחיים

מילותיו של וויל נותרו באוויר, מחכות להתעכל. מחכות לפגוע ולקרוע את ליבו של פרסי מבפנים.
הכל קרה יותר מדיי מהר, הוא זכר את המאורעות במעומעם.
כמה מתאים, זה היה שלושתם מההתחלה ועד לסוף.
״פרסי...״ אמרה פייפר, שבורה ועיניה אדומות.
פרסי התעלם ממנה ויצא מהחדר. לא אכפת לו שעיניו אדומות, לא אכפת לו שכל הנוכחים בחדר מחכים לתגובתו, שכל המחנה המום ונושא אליו עיניים.
הוא רק נער, לעזאזל.
רגליו נשאו אותו למקום שהרגיש הכי בטוח, אף על פי שזה היה המקום האחרון בו נישק אותה, המקום האחרון בו ראה אותה מחייכת, חיה.
הוא נכנס לביתן שלו והרים תמונה שלו ושל אנבת׳ מהשולחן, היא שנאה את התמונה הזו, אף על פי שבעיני פרסי, לא הייתה תמונה בעולם שתשתווה ליופייה של התמונה הזו.
הוא חייך לשניה והביט בפניה, בעיניה האפורות.
הוא נזכר איך רק לפני שעה הן נעצמו לנצח בידיו.
החיוך עזב אותו, הוא התמלא כעס ותסכול וזרק את התמונה לצד השני של החדר, זכוכית הפרספקס הדקה המגינה עליה נשברה והתנפצה על הרצפה.
פרסי טמן את ראשו בידיו ושמע קול מאחוריו, מכיוון הדלת ״פרסי״ אמר קולו של גרובר, הוא ידע ששאר חבריו נמצאים שם, הוא פשוט ידע.
״אנחנו כאן אוקיי? אנחנו איתך, תמיד נהיה איתך״
״עופו מכאן״ סינן פרסי, הסכר איים לפרוץ, והוא לא היה מוכן שמישהו יראה את זה.
״פרסי...״ אמר קולה העדין של הייזל
״אמרתי״ הוא סינן בשנית ״עופו מכאן!!!״ הפעם הוא צרח, הוא הסתובב ולפני שיספיקו לראות את פניו טרק את הדלת.
המנעול המסתובב תקתק ופרסי הצמיד את גבו לדלת.
איך הוא נתן לזה לקרות? זו אשמתו. זו אשמתו שהיא לא בחיים עכשיו. וזה דבר שלעולם לא יצליח להשתחרר ממנו.
הוא החליק את גבו לאורך הדלת עד שהתיישב על הרצפה, הוא טמן את ראשו בין ברכיו והחל לבכות, בכי שאפילו מחצית ממנו מעולם לא נראה על פניו. מצב שאף אחד מעולם לא ראה את פרסי שרוי בו.
פרסי חיבק את ברכיו חזק, משתוקק שהם איכשהו יחבקו אותו חזרה, יהפכו להיות גופה שמנחם אותו. מתחנן לכל מי שמוכן לשמוע שעיניו ייפקחו, ויתברר שהכל סיוט.
אך הוא נותר במקומו. יושב ובוכה בפינה של הביתן האפלולי, איש לא שם מלבדו, מנחמם אותו. עיניו לא נפקחות מחלום הבלהות.
והזכרון של החיוך הכובש והשיער הבלונדיני המושלם, הוחלף בזכרון כאוב של אהובתו מתה בידיו.
.
.
.
סליחה