"להגן עליכם מפני אותם אנשים רעים," ניקו אמרה ונראה שנמאס לה להסביר.
"אז איפה היא בדיוק?" שאלתי בחוסר אמונה שנשמעה מעט כמו זלזול.
"היא פה! פשוט בוא אחריי," היא אמרה ותפסה לי ביד, ידה הייתה קרה ורק אז הבנתי שכל המקום הזה קריר כנראה בגלל שהוא מתחת לאדמה.
היא לקחה אותי בהמשך המסדרון ואז פנינו שמאלה, בדלת הראשונה במסדרון הזה היא הכניסה אותי לתוך חדר שנראה קצת כמו סלון: היו שם ספות, טלוויזיה, מדפי ספרים ושולחן קטן עם מגזינים ואלבומים.
בקיר שלפנינו היו שקועות שלוש דלתות לבנות.
היא דפקה בדלת הראשונה ואז אמרה, "האנה, זאת אני, את יכולה לפתוח בבקשה? הבאתי אותו והוא לא מאמין לי."
לא היתה תשובה, והשקט השתרר לכמה שניות.
"את רואה? אין שם אף אחד, אז די כבר עם כל השטויות. לא הייתי צריך לבוא לפה," אמרתי עצבני טיפה ובייחוד מאוכזב, כנראה שרציתי להאמין לה אחרי הכול.
הדלת נפתחה והסתובבתי. יצאה משם אישה בסביבות החמישים לגילה עם שיער חום כמו שלי ועיניים כחולות. נראה היה שהיא הכירה אותי למרות לא היה לי מוסג מי היא, היא נראתה מוכרת אבל לא הייתי בטוח מאיפה.
"אני לא מאמינה שהבאת אותו לפה" אמרה האנה תוך כי שהתקרבה לגעת לי בפנים, לקחתי צד לאחור כדי להתרחק ובאותו הרגע הפרצוף עם דמעות השמחה שלה הפך לפרצוף עצוב כאילו נשברה בתוכה משהו.
"את צריכה לזכור שהוא היה קטן ולא זוכר אותך..." אמרה לה ניקו ושמה את ידה יל הכתף של האנה. "אני לא מאמין שזה אמיתי, זה לא יכול להיות נכון, אמא שלי בחיים לא הייתה נוטשת אותי ככה, זה רק חלום, זה לא יכול להיות המציאות" אמרתי עם דמעות שחנקו אותי. הסתובבתי והתחלתי לרוץ במסדרון, אני לא זוכר לאיפה אבל בסוף אצרתי בכמו סיפרייה קטנה.
היה במרכז החדר שולחן קטן ליד ספה ועל השולחן היה פתוח ספר שנראה כמו ספר זכרונות או אלבום עם תרצו. הסתכלתי בתוכו וראיתי תמונות שלי מהילדות, של אבא שלי עם האנה ושל שלושתנו ביחד ונראה היה שאנחנו ממש שמחים.
אולי היא באמת אמא שלי? אולי זה לא חלום ואני ער? ועם כן למה על השנים האלה היא לא אמרה לי כלום?! ולא השאירה סימן אפילו? גם כשכול שנה ואחרי תחרויות הייתי הולך ובוכה בקבר שלה ומתפלל שהייתה פה איתי איפלו רק פעם אחת.
הדמעות זלגו על פניי בזמן שנשענתי על הספה ולאט לאט העיניים שלי נסגרו ונרדמתי.
איפה אני? חשבתי וקמתי מהמיטה שהייתי אלייה.
המיטה הייתה מיטה זוגית גדולה, הכול בה היה מסודר עד הסוף, אפילו סדין היה מתוח בלי שום קפלים וקמטים. הדר היה גדול ומסודר גם כן, הוא נראה כמו חדר של מתבגר אחרי שעברה שם מנקה. היה צמוד לקיר שולחן עבודה ועליו היה מחשב שנראה חדש לגמרי.
הלכתי לכיוון המחשב ושומר המבך שלו היה תמונה שלי עם אבא שלי. אני מתגעגע אליו.
_______________________________________ סליחה שמלא זמן לא עלה פרק כי אין לי הרבה זמן לכתוב ואני כותב כשיש לי אז יקח זמן
#ניקו
YOU ARE READING
חדר 523
Adventure*מוקפא* חדר מספר 523 זה חדר מיוחד; זה הדירה של המשפחה של טיו פיינר, זה מספר הכיתה שלו, זה המספר של האולם שחייה, זה מספר שחוזר על עצמו כל הזמן בחדרים שהוא נמצא בהם. אפילו כאשר שבר את רגלו זה היה מספר החדר בבית החולים. הקטע המצחיק זה שהוא לא שם לב לז...
