The grief

Part 1

אני צועדת קדימה באיטיות, הרוח החמימה מלטפת את פני ואני מתענגת על כך.
מסלול ההליכה שברוד איילנד בהחלט מיוחד
וגדול.
אני עוצמת את עיניי בכאב, חבל שמשתמשים במקום הזה למטרות כל כך נבזיות.
אני נעצרת כשאני בקרבת המצוק, בוהה באוקיינוס המקיף צד אחד של המסלול ובצדו השני את האחוזות המפוארות של עיירת הקיט. עיירה שטוני כבר הזהיר אין ספור פעמים לא להתקרב אליה.
טוני מזהיר מכל כך הרבה דברים, ממקומות, מאנשים ובמיוחד מעצמו.
אני מרגישה יד על כתפי, נשמתי נעתקת וליבי דופק, ידעתי שאני לא צריכה להתקרב לאיזור הזה .
היד מסובבת את גופי בחוזקה ופוגשת עיניים כחולות כהות, הכי כהות שראיתי מימיי, כמעט ונוטות לשחור. אני כמעט ובטוחה שפגשתי בעיניים האלה.
״איך הגעת לכאן ילדה?״ הוא יורק את המילים לכיווני, קולו נמוך ודי מפחיד, הוא נראה שונה לעומת האנשים שבסביבתי בשנים האחרונות, נראים גם מפוקפקים כמוהו אך פחות מאיימים.
״בלעת את הלשון?״ הוא מעלה חיוך קטן ומזלזל על פניו.
אני מתנשמת בכבדות ומביטה בפניו האדישות, הוא נראה כל כך ריקני, אך עם זאת שליו, מלא עוצמה וחוזק.
אני בוחנת אותו, חליפה יוקרתית ושעון עוצמתי וענק על ידו השמאלית, שיער מסודר משוך לאחור כשכל שיערה מסודרת במקומה.
נראה כמעט זהה להטיפוסים המפוקפקים שמגיעים לדולס, אך משהו בו מקרין יותר כוח.
ואני מרגישה שבאמת בלעתי את הלשון לרגע.
טוני לא מרשה לי לדבר עם זרים, הכל באישור שלו.אני שלו.
אך משהו בי היה חייב לענות לאותו בחור קשוח.
אז אני אוזרת אומץ .
״איך אתה הגעת לכאן?״ אני מחזירה לו אותו חיוך מזלזל ומנסה להשמע קשוחה.
פניו מעלות חיוך קטן וציני והוא בוחן אותי במבטו ואני לגמרי נבוכה עכשיו.
למרות שאני רגילה לקבל אין ספור מבטים מהגברים הנוראיים שאני עובדת איתם, המבט שלו שונה, ואין לי שמץ של מושג מה הוא חושב עלי, פניו לא מנדבות מידע ועיניו נשארות ריקות.
״כדאי שתחזרי הביתה ילדונת, זה לא מקום שאת אמורה לשחק בו, ההורים שלך ודאי מחפשים אותך״ הוא אומר בקול שקט ומסתובב אל דרכו, אני נועצת בו את עיניי בעוד שעושה את דרכו לכיוון עיירת הקיט, רק אנשים בעלי אמצעים רבים משתייכים למקום הזה.
אני מרגישה את הטלפון רוטט בכיס המכנס הצמוד שעלי, טוני.
״גון״ קולו כבד כמו תמיד אך דאגה מתגנבת לקולו, וכמובן שזאת לא דאגה אלי, דאגה לכסף שלו כמו תמיד.
״למה לא ענית לי לטלפון? חיפשתי אותך״ מוסיף בכעס
״הטלפון היה על שקט טוני. אני בדרך.״ אומרת ומנתקת בלי לשמוע את תגובתו, בטוחה שאחטוף על כך.
המכשיר הסלולרי שלי תמיד נמצא על שקט, הוא כבר יודע את זה, אבל תמיד בוחר להילחץ. אני מתעבת את הרעש, שונאת בכל כוחי שירים ומנגינות שיצלצלו בלי סוף מהמכשיר הסלולרי הדפוק שלי, שחוץ מטוני לא מקבל שיחות מאף אחד.
אני נותנת מבט קצר בפעם האחרונה לאוקיינוס המרהיב ומסתובבת, הרצון להיות חופשייה בוער בי.
יודעת שטוני ימצא אותי לא משנה איפה אהיה. אני מאגרפת את ידיי בכעס על אמי הדפוקה והאלכוהליסטית, על אבי המהמר והאלים ועל אחי ג׳ימי האהוב שהלך בדרכו של אבי ושבגללו אני מסובכת עד הראש עם טוני הנוראי.
אני יוצאת ממסלול ההליכה הארוך, ומתקדמת לכיוון תחנת האוטובוס.
לאחר המתנה מייסרת, האוטובוס סוף סוף הגיע ואני עולה עליו. הוא יחסית ריק, לאיזור הזה אנשים כמעט ולא מגיעים, במיוחד לא בתחבורה ציבורית.
אני מתיישבת מאחורה ומוציאה מתיק הגב הקטן והשחור שלי בקבוק מים.
מרגישה רטט בכיסי האחורי, טוני.
״גון״
״אני בדרך טוני״ אני משיבה בקור.
״את בדרך כבר המון זמן בדרך, בעוד שעה את צריכה לעלות. ואני מבטיח לך גון שאם את לא תגיעי
את תמצאי את עצמך עם אחיך, ולא רק בתא, שתיכם תהיו מתחת לאיזור הטוב של העולם״ הוא לא מחכה לתשובה ומנתק. אני מכניסה את בקבוק המים לתיק, עוד כמה דקות אצטרך לעצור בתחנה שבכניסה לעיר ולתפוס מונית ישר למועדון של טוני.
אני נכנסת מהכניסה האחורית של המועדון, ממהרת, נשארו לי רק עשרים דקות להתארגן
אני נכנסת לחדר ההלבשה שלי, מביטה בטוני יושב על הכיסא בפיסוק רגליים. הוא לא מרים את מבטו אלי וזה די מפחיד, טוני בן אדם כל כך לא צפוי.
״תתלבשי״ הוא פוקד. אני מביטה בו. מחכה שיצא.
״גון אני לא אחזור על זה שנית״ מרים את קולו.
אני מסובבת את גבי אליו, יודעת שלכל מעשה קטן שלי יש השלכות.
אני פושטת את בגדיי ברעד, מוציאה את בגדי ה״ריקוד״ החשופים והנוצצים שלי מהקולב, כל פעם מחדש מעלים בי רצון להקיא ולברוח מכאן. אני מאגרפת את ידיי, אל תשכחי למה את כאן גון.
אני מתלבשת במהירות ומסתובבת, נתקלת בטוני שעומד צמוד אלי. בוחן אותי מלמטה למעלה.
״ידעתי שאת תכניסי לי כל כך הרבה כסף למקום נסיכה״ הוא מביט בי בחיוך המגעיל שלו, תופס בידי ומושך אותי אל מול המראה.
״רק תסתכלי על עצמך, אלילה״הוא מקרב את ראשו אל צווארי, ומביט בי מהמראה, מסלסל קצוות שיער שלי עם אצבעו, שיער קצר ובלונדיני המגיע לכתפיי, לפני שנתיים טוני החליט לגזור את שיערי בטענה ששיערי הארוך נראה ילדותי ולא מושך, וכל פעם שהוא טיפה אורך, הוא ממהר להיפטר מהקצוות החדשות.
״ב-בקשה טוני״ אני ממלמלת, הוא יודע, יודע שזה הדבר כמעט היחידי שמפחיד אותי, מגע של גבר,והפגיעה באחי הקטן שכלוא אצלו.
הוא מנשק את צווארי ואוחז במותני הצרות, ידיי רועדות ללא הפסקה, הוא תמיד עושה את זה כדי להפחיד אותי, כדי שלא אאחר יותר.
״רק עוד קצת אפסיק להתאפק, ואקרע אותך לחתיכות את מבינה את זה?״ הוא לוחש ולוחץ על מותניי
״אני אהיה היחידי״ ממלמל בטירוף
״ אף אחד לא יגע בדבר הזה״ למרות כל הטירוף שלו, טוני דואג היטב שאף אחד מהלקוחות הנבזיים שלו לא יתקרב ויגע בי, מן אובסיסיה מחליאה שלו, שלפחות באה לטובתי.
״טוני, גון צריכה לעלות עוד 10 דקות, האנשים בחוץ לוחצים.״ריי נכנסת לחדר ההלבשה,שיערה הבהיר כבר אסוף והיא עם חלוק, סיימה להופיע.
״תצאי בחוץ ריי.״ טוני לא מביט בה אפילו.
״אל תנסי אותי יותר גון, אני יודע איפה היית. אל תשכחי שיש לי עיניים בכל מקום, את יודעת שהאיזור הזה מחוץ לתחום שלנו.״ ממלמל ומסתובב.
״יש לך חמש דקות להתאפר, איפור עדין גון, את יודעת שהלקוחות שלי אוהבים אותך טבעית.״ חיוך מגוחך על פניו והוא יוצא מהחדר.
״הלקוחות שלי אוהבים אותך טבעית.״ המשפט הזה מזעזע אותי.

״גון״ אבא נכנס לחדרי בזמן שאני מתאפרת, כמו בכל יום חמישי ובאותה שעה. מסובב אותי אליו ומביט בפניי בכעס.
״מה זה האודם האדום הזה גון, תורידי אותו מהפנים שלך ומיד.״ מושיט את אגודלו משפשפף אותה על שפתיי באגרסיביות בניסיון למחוק את האודם הארור.
״אבא זה מכאיב לי״ מנסה להתחמק ממגעו.
הוא תופס אותי בחוזקה.
״את יודעת שהחברים שלי אוהבים אותך טבעית גון, חבל שהם לא יהיו מרוצים״הוא לוחש ומוריד את שאריות האודם במגבון.

גון תתאפסי, ממלמלת לעצמי.
עוטה מסכה על פניי, דמיונית ופיזית שמסתירה רק את עיניי ויוצאת אל הבמה, להופעה האחרונה ששמורה רק לרקדנית העמוד המובחרת של טוני.