Skinny Love♡ -Justin Bieber-

פרק 1:

-חזרה כמה שנים אחורה-

את יוצאת לבילוי במועדון בפעם הראשונה , כלכך מתרגשת . זה יום ההולדת שלך את סוף סוף תיהיה בת 15 !

היילי : נו אמה תצאי כבר !

אמה : אוקיי אוקיי רגע!

נו איך אני?

היילי : מהממת עכשיו בואי ניצא כבר המונית וסופי כבר בחוץ!

הגענו למועדון הכל היה כלכך רועש ולא עברה שניה וכבר לא ראיתי את היילי וסופי התחלתי להילחץ וחיפשתי אחריהן . 'יופי מטומטמת היית צריכה להקשיב לאמא שלך חשבתי לעצמי בראש׳ אחרי עשרים דק של חיפושים החלטתי לצאת החוצא ולנסות להתקשר לאחת מאיתן בתקווה שהן ישמעו עם כל הרעש שהולך שם בפנים .

איזה בחור שיכור שהיה בחוץ כי לא הכניסו אותו התחיל ללכת לכיווני המשכתי ללכת לכיוון שהיו בו הרבה אנשים .באותו הרגע התקשרתי להיילי , הבחור מתקרב יותר ואני מתחילה להגביר קצב ,״היילי איפה אתןן אני פה בחוץ ו ___________________״

״ היילי , סופיי מה קורה פה ״ צעקתי אבל אף אחד לא שמע , הם התעלמו ממני והמשיכו ללחוץ לי על החזה שמעתי בום חזק והתעוררתי .

חלמתי , שוב את אותו החלום .. אני עומדת באמצע הכביש ואז רואה את האוטו הזה מתקרב אלי כלכך מהר שאני לא מספיקה להגיד מילה בום הוא מתנגש בי ואני מתעוררת .

אחרי התאונה כבר כלום לא אותו הדבר , אין את אותן היציאות שהיו , המשפחה שלי התפרקה , כלום כבר לא אותו הדבר .

-חצי שנה לאחר מכן-

אני אמה ילדה להורים גרושים מייק ומישל.

הם התגרשו שנה לאחר התאונה שלי , האשימו אחד את השניה במה שקרה לי לא יכלו להתמודד עם המצב , יותר מידי הוצאות כספיות , אמא שלי אולצה להיתפטר מעבודתה ולהישאר בבית ולעזור לי .

׳זה נס שאת חיה׳ ככה אחי איתן בן ב19 אמר לי , הוא בצבא עכשיו . אני מקנאה בו הלוואי עלי להיות רחוק מהמקום הזה שאמור להיות הבית שלי.

בכל מקרה , האשמתי את עצמי בכל מה שקרה ׳אחרי התאונה׳ .

אני כבר לא אותה אמה שהייתי לפני שנה , והתאונה דפקה לי משהו במוח ככה לפחות אני אומרת , אני לא יוצאת מהבית בכלל אני לא מתקשרת עם אנשים אני לא רוצה לראות אף אחד ולא לשמוע אף אחד , אני נמצאת בסוג של פוסט טראומה .

אני מפחדת ממכוניות והפעם היחידה שאני עולה על הדבר הזה זה כשאני צריכה לחזור לבית חולים לבדיקה שגרתית .

אני גרה עם אמא שלי בישראל , אבא שלי טס לקנדה והתחתן שם עם אישה חדשה , שכח ממני ומהבן שלו לגמרי .

אז זה רק אני ואמא שלי בבית , יותר נכון רק אני היא חזרה לעבוד בזמן האחרון היא שקעה בחובות אדירים ואין לה ברירה אחרת.

אמא שלי מחריכה אותי ללכת לקבוצת תמיכה לאנשים שעברו טראומות שונות , חושבת שזה יעזור לי.

אחת הבנות שם עברה תאונה במתקן כלשהו במקום שדומה ללונה פארק אבל הוא נסגר אחרי התאונה , היא הבן אדם היחיד שאיתו אני מעיזה לדבר , היא נמצאת במצב בדיוק כמו שלי . לא רוצה לדבר או לראות אף אחד. זה המשפט שלנו .

קוראים לה מיילין היא עברה לישראל לפני כמה שנים עם ההורים שלה מיפן , היא בת 16 גדולה ממני בקצת.

זה היה יום די רגיל , קמתי הלכתי למקלחת וישבתי שם על מושב כזה מיוחד בשביל שלא יהיה לי קשה לעמוד , התקלחתי 18 דק בדיוק! כן אני כל הזמן בודקת בדיוק 18 דק של מקלחת לא יודעת למה .

צחצחתי שיניים שטפתי פנים והתאפרתי אני מתאפרת כל יום גם אם אף אחד לא רואה אותי , קשה לי להסתכל על הצלקת שיש לי בצוואר אז אני מכסה אותה .

אמא שלי עזרה לי לרדת למטה , והכינה לי חביטה , ישבתי אכלתי והיא פתאום החליטה שהיום אנחנו אוכלות ארוחת ערב בחוץ . התווכחתי איתה אבל זה לא עזר אז ויתרתי לה.

יש לי בלוג קטן שאני כותבת מאז התאונה , אני כותבת בו הכל בעילום שם , על מה שאני מרגישה או חושבת באותו הרגע .

אף אחד לא קורא אותו אבל זה עוזר לי לשחרר לחצים ודברים שמעיקים לי.

אז כתבתי לי שם ׳אני רוצה חבר׳

ואז מישהו כתב לי בחזרה ׳אני מוכן!׳

הייתי מופתעת ממתי מישהו קורא את מה שאני כותבת .

סגרתי את המחשב והתארגנתי לקראת הערב , לא ידעתי מה ללבוש למסעדה , אז פשוט שמתי גינס בהיר וטי שרט שנראתה לי יפה בצבע בז בהיר ונעלתי את הנעליים הרגילות שלי , כפכפים אורטופדים .

ישבנו במסעדה והזמנתי ציפס והמבורגר כמו שאמא תמיד הייתה מביאה לי הביתה

״אמה תקשיבי , את יודעת שאנחנו שקועים בחובות גדולים מאוד ואני התחלתי לעבוד במקום חדש אז אני לא רוצה לפשל , אז טוב הציעו לי לטוס לעבוד בפיטסברג בארצות הברית ובגלל שאת עוד קטנה את תצתרכי לנסוע איתי״

״מה , רגע מה? את רוצה שאני יעזוב את המקום המוכר לי ויעבור לגור בחור בארצות הברית מה אני יעשה שם? עד שהתחלתי לאהוב את קבוצת התמיכה ? את לא יכולה לעשות לי את זה״ הייתי כלכך מאוכזבת לא ידעתי מה לחשוב , עד שחשבתי שאני הולכת להישתקם היא באה לי באמצע עם הפטסבטרג הזה

״תקשיבי אמה אין לנו ברירה רוצים לעקל לנו את הבית , והעבודה החדשה תשלם על הטיסה ועל הבית בו נתגורר בנתיים״

אמא שלי נראתה מאוד מתוסכלת והבנתי שאני צריכה לתמוך בה , הרי אחרי הכל , כל מה שקורה , קורה בגללי.

כשחזרנו הביתה נכנסתי לבלוג וכתבתי ״פיטסברג הנה אני באה״ ויצאתי

אחרי פחות מחודש כבר טסנו לארצות הברית , אחי איתן נשאר בארץ וקיבל דירה מהצבא .

אחרי שנה וחצי שאני כותבת בבלוג אותו הילד שהגיב לי על הפוסט הכי מפגר שלי המשיך לקרוא את הבלוג אחרי פחות מחודש כבר התחלנו לדבר קוראים לו ג׳סטין , הוא בן 19 והוא גר בניו יורק . אנחנו החברים הכי טובים אפשר להגיד , הוא מספר לי הכל ואני מספרת לו הכל.

ההורים שלו לא ביחד מאז שהוא ילד אבל הם חברים הכי טובים יש לו אח ואחות והם כל הזמן עוברים מסיבה לא ברורה כלכך משהו עם הקריירה של אמא שלו או משהו כזה .

פרק הפתיחה יצא יחסית ארוך אנסה להשתפר מפרק לפרק תודה למי שקוראת❤️