זו הייתה שעת בוקר, אבל לא רגילה, במקום לשמוע צרחות של עינויים בחוץ כפי שהמלך היה רגיל לשמוע, הייתה דממה.
המלך לקח איתו עשרה שומרים והלך למרתף העינויים, שם להפתעתו הרבה, לא היה אף אחד, היו אמורים להיות מאות אם לא אלפי איש שהתנהגו כביכול לא כראוי והיו צריכים להענש, כל התאים היו כמעט רקים, הדבר היחיד שנשאר בכל תא הייתה גופה, שמושחתת בצורה אחידה ושומר התא. ההשחטה הייתה נוראית, כתם שחור על החזה, עיניים פקוחות בבהלה שכולן שחורות וקצף לבן מהפה. המלך לא הכיר אף שיטת הרג שכזו ולא ידע איך ומתי זה קרה, הרי עד אתמול שמע צרחות אבל עכשיו הוא לא בטוח של מי היו הצרחות, של האנשים שלו? או של בני האדם שהיו צריכים להענש?
הוא התעצבן ובשעה שהוא כועס, עדיף לאף אחד לא להיות לידו אבל לצערו, לא האמת שלצערם, הם היו שם, המלך בהתקף הכעס שלו החליט לקחת את הפגיון שהוא שומר בכיסו, וחתך לכל אחד מהשומרים את הידיים במהירות על טבעית, לאחר מכן הוביל אותם למרתף והחל לענות אותם, להתעלל בהם עד שירגיש טוב עם עצמו, הוא התעלל בהם וצרחות השומרים הדהדו בכל רחבי הממלכה, המלך החליט שעליו לגאול אותם מיסוריהם וכך, לקח את חרב הזהב השחורה שלו ותקע בכל שומר את החרב, בדיוק חמש פעמים, כדי לוודא שהם מתים, תקע את החרב בקצה ראשם עד ששמע פיצוח עצמות ושבר את המפרקות שלהם.
המלך אומנם היה אכזר אבל לא טיפש, הוא ידע שהיחיד בעולם שמסוגל לעשות דבר שכזה למלך של ממלכת האופל, זו אחותו, אחותו מהממלכה הנשכחת, הוא טעה שהחליט להתעלם מהמכתב שלה, הוא טעה שהחליט לא לחקור לעומק את העניין והוא טעה שחשב שיצליח לשכוח את עינייה מהחלום.
