הנערה שאהבה נעלי אולסטאר אדומות

את לוסי פגשתי בשירותים של הבנות.

מה עשיתי שם? שאלה מצוינת. אולי זה היה הסימול על הדלת של השירותים של הבנות שהיה דומה מאוד לזה של הבנים, אולי כי ראשי היה עסוק בדוקטורט שלי שלא הלך לשום מקום. ישבתי שם ופתאום שמעתי קול נקישת עקבים דקים טופפים על מרצפות השיש ותהיתי מדוע בחורה נכנסת לשירותי הגברים? ואולי זו בכלל המנקה, אבל מדוע עם עקבים? ואז קלטתי!
נקישות העקבים התקרבו מאוד, הדלת שלידי נפתחה בחריקה ומישהי נכנסה. ישבתי שקט כמו שפן קטן ומפוחד, לא העזתי לנשום אבל ליבי פעם בפראות והייתי בטוח שהוא נשמע למרחקים. שמעתי ריץ' רץ' נפתח, קולות חיכוך של מכנסיים המופשלים בקושי, צמודים מדי, גומי של תחתונים מחליק על עור חשוף, מספר נקישות עקבים נוספות, מחפשות מקום על רצפת תא השירותים ואז היא אמרה בקול רם: "התבלבלת בשירותים הא?"

לפעמים, בחלום, אני מנסה לדבר, אבל שום קול לא יוצא. אני מנסה לצרוח "אני מתחרט! אני לא רוצה לקפוץ!" אבל אני לא מצליח להשמיע קול ומתעורר בבהלה.
כך הרגשתי גם הפעם. הסמקתי כמו תות גינה וניסיתי לגמגם משהו אבל שום קול לא יצא.

"אתה יודע איך ידעתי?" שאלה הבחורה בקול מתוק.

"איך?" הצלחתי ללחוש.

"בגלל האולסטאר האדומות שלך. זו גזרה של בנים," היא אמרה והורידה את המים. שמעתי את רחשי התחתונים עולים ונצמדים, המכנסיים נרכסים, ובעודה שורקת לעצמה, היא פתחה את הדלת ויצאה.

לא העזתי לזוז עד שלא שמעתי אותה יוצאת והדלת נטרקת. סיימתי בזהירות ונמלטתי במהירות מהשירותים, מתפלל שאף אחת אחרת לא תתפוס אותי. פדיחה, חשבתי לעצמי ,אחד מאותם רגעים שתזכור עד גיל 80 ותסמיק מבושה, כמו היומולדת של יואב בגיל 10 שלא הוזמנת אליו. ישבת בחוץ ועשית פרצוף מסכן עד שביקשו ממך להיכנס. או היום ההוא בקייטנה שבו לא הצלחת להוריד את בגד הים מתחת למגבת והיא נפלה ונותרת ערום מול כל הילדים שצחקו ואתה רצית למות בו במקום. לפחות היא לא יודעת איך אני נראה. רק אילו נעליים יש לי.

היא עמדה ליד לוח הציונים ובחנה בעיון את המודעות של המזכירות. ידעתי מיד שזו היא - גבוהה, דקה, במכנסי ג'ינס צמודים ונעלי עקב גבוהות. בולטת כל כך בפקולטה שלנו.
לא הספקתי לעצור והיא הסתובבה והביטה בי. חיוך עלה על שפתיה והיא פנתה והלכה במסדרון מולי, חולפת על פני, כמעט מתחככת בי. עמדתי כמו פסל, אילם וחסר יכולת לזוז.

איזה אידיוט! חשבתי לעצמי אחרי שהיא נעלמה, כשהסינפסות החלו שוב להעביר חשמל, כשהדם החל שוב לזרום, כשהשתחררתי מהקיפאון שהיא הטילה עלי.

כעסתי על עצמי במשך כל אותו היום, על הבלבול, על הקיפאון, על זה שכל חיי אני מפסיק לנשום ליד בנות יפות, על הדוקטורט שפתאום נראה לי כאילו אינו מוביל לשום מקום, על החיים שלי שהיו עלובים ופתטים.