My Sky

פרק 1

היי בנות! אז הנה כמו שהבטחתי הפרק הראשון של הסיפור החדש שלי My Sky ! מקווה שתאהבו ותהנו! ❤️

_____________
_______________________

אני צועדת בשקט במסדרון, רוצה לצאת מהבית מבלי שישמעו אותי, כמו בכל החמש שנים האחרונות.. אני צועדת כשראשי מושפל לרצפה , לא רוצה להסתכל על הקירות. לא רוצה לראות תמונות שלה.
אני אוחזת חזק ברצועות תיק הגב הלבן שלי שעל כפתיי ויורדת במדרגות. אני נותנת הצצה קטנה לסלון ורואה שהם לא שם. כמו תמיד, הם תמיד הולכים מבלי להפרד , אך זה יוצר בי סוג של הקלה, אני לא רוצה להתמודד איתם עכשיו.
אני יוצאת מהבית ונועלת את הדלת, ממשיכה ללכת לבית הספר.

״אוולין״ שמעתי קול גברי מאחוריי. נעלתי את הלוקר הכחול והמשעמם שלי והסתובבתי אליו. ״כן אדם? קרה משהו?״ שאלתי בקול שקט, מנסה לשמור על שפיותי כמה שאני רק יכולה.
״הכל בסדר?״ הוא שאל והביט בי במבט מודאג, כמו כל יום. ״כן הכל בסדר אדם.. אתה לא צריך לשאול כל יום מחדש״ אני נאנחת. אני מבינה את הדאגה שלו כלפיי, אבל לפעמים אני רק צריכה קצת שקט.
״אני בסך הכל דואג לך..״ הוא אומר ומשפיל את עיניו האפורות אל הרצפה. אני מחייכת חיוך קטן, ״אני יודעת.. אני מעריכה את זה, אתה הבן דוד הכי טוב בעולם.״ הוא מרים את מבטו אליי, ומחייך חיוך מלא מהקלה.
״כל דבר שקורה תפני אליי טוב? אל תשכחי שאני פה בשבילך״ הוא אומר ומלטף את לחיי.
״אני לא אשכח״ חייכתי והתחלתי להתקדם אל עבר הכיתה בצעדים מהירים.
אני אוהבת את אדם, מאוד. אנחנו כמו אחים מגיל קטן, אבל תמיד מרגיש לי מוזר להיות בסביבתו.. הוא בחור יפייפה ובכל פעם שאני נמצאת לידו הבנות בשכבה נועצות בי את עיניהן המאופרות. אומרים ששון הוא הילד הכי חתיך בבית הספר, אך אני חושבת שזה אדם. ואני בטוחה שהרבה בנות חושבות כמוני.

אני מתיישבת בכיסא האפור ומוציאה את הציוד הנדרש לשיעור. אני רק רוצה שהיום הזה יגמר.. אני רוצה שכל הימים יגמרו. אני פשוט רוצה שהכל יסתיים ושאני אוכל לנשום שוב לרווחה.
חריקת הכיסא לידי מוציאה אותי ממחשבותיי והחיוך הרחב והיפה של מיה גרם לי לחזור למציאות. ״היי מיה״ מלמלתי לעברה בחיוך והיא מיהרה לנפנף בשיערה השחור ולברך אותי לשלום.
״ראיתי שדיברת עם אדם היום.. שוב.״ היא אומרת ומשעינה את מרפקיה על השולחן. נשמתי נשימה עמוקה, הילדה הזאת יודעת הכל.
״כן.. הוא פשוט לא מפסיק לדאוג לי..״ אני אומרת בחיוך עצוב.
היא נשכה את שפתיה ומבטה התרכך. ידיה מצאו את דרכן סביבי, היא חיבקה אותי אליה ולחשה ״גם אני דואגת לך.. כל יום שעובר אני מפחדת שתעשי לעצמך משהו״ היא מנשקת לראשי, נאנחתי בעצב. נמאס לי שהם חושבים ככה, נמאס לי שאני מדאיגה אותם כך והם מפחדים כל יום מחדש שיקרה לי משהו. אני פשוט הורסת אותם.
״אני לא, אני התמודדתי עם זה חמש שנים, אני אצליח להתמודד עם זה גם בהמשך״ אני מנסה לעודד אותה, אני יודעת שהדאגה שלה אליי עצומה. היא החברה הכי טוב שלי, היא ואדם היחידים שיודעים על זה חוץ מהוריי.
אני מעריכה אותה כל כך.. ולא יכולה להרשות לעצמי לדמיין את חיי בלעדיה.