ocean eyes

-פתח דבר-

אלכס

אני חוצה את דלתות בית החולים, ויודעת שזאת תהיה הפעם האחרונה.
אני נכנסת למעלית ולאחר כמה רגעים היא נפתחת אל הקומה השלישית.
אני מחייכת אל האחות במשמרת ומבט מרחם על פניה. זאת הפעם האחרונה.
אני עוברת על פני כל החדרים במסדרון, שאני מכירה היטב, ושומרת על אומץ לב וקור רוח בזמן שאני מקישה על דלת חדרו של אדם, ומחכה שיזמין אותי להיכנס בפעם האחרונה בהחלט.
"תיכנסי" קולו נשמע שליו איכשהו.
הוא שוכב על הגב במיטתו, ושולח אליי חיוך מנחם.
הוא מרים את השמיכה ומזמין אותי להצטרף אליו.
אני נשכבת לצידו, מניחה את זרועי על חזהו ומלפפת את רגלינו.
הוא מתנועע מעט במיטה כדי שנמצא את התנוחה הקבועה, שזרועו השמאלית נחה תחתי וזרועו הימנית מעלי. אני מבחינה שנשימתו מאומצת.
אני מנסה לא להבחין בזה, אבל זה קשה. אני מודעת לחולשה שלו, לעור החיוור, ולשבריריות שבקולו.
זה לא אדם שלי.
כבר חצי שנה אנחנו יודעים שזה יגמר כך.
קיווינו לנס, אבל זה לא מסוג הניסים שקורים בחיים האמיתיים.
אני עוצמת את עיני כשהשפתיים של אדם נצמדות אל מצחי.
הבטחתי לעצמי שאני לא אבכה, אבל אני יודעת שזה בלתי אפשרי.
"אני עצוב כל כך" הוא לוחש
זה לא מתאים לחיוביות שלו.
"גם אני"
אני רוצה לבכות ולצרוח איתו ביחד, אבל אני לא רוצה שזה יכתים את הזיכרון האחרון הזה.
כשהרופאים בניו יורק אמרו שאין ביכולתם לעשות עוד, הוריו של אדם החליטו להעביר אותו לבית חולים בוושינגטון כדי שיהיה קרוב יותר לאחיו, ולשאר המשפחה שלו.
אדם הסכים לעבור לוושינגטון רק בתנאי שיתנו גם לי להצטרף. זה היה קשה לשכנע את ההורים, אבל אדם טען שהוא זה שגוסס כאן, ושהוא זה שרוצה לבחור עם מי לבלות בימיו הספורים.
עברו חמישה שבועות מאז שעברתי לוושינגטון, וכולם אמרו לי שאני צריכה לחזור לניו יורק, אחרת, הורי יואשמו בהיעדרותי מבית הספר.
אין לאף אחד כח להכנס לעיניינים משפטיים, ולכן היום הטיסה שלי.
נגמרו לי כל הרעיונות לשכנע אותם.
לא סיפרתי דבר לאדם ואני לא מתכוונת לספר, אבל אתמול, אחרי עוד נסיונות מצידי, אמא של אדם- סוזן- סוף סוף אמרה לי את מה שהיה לה לאמר.
"את בת שש עש עשרה אלכס. את חושבת שאולי מה שקורה בינכם הוא אמיתי, אבל את תתגברי עליו תוך חודש. אנחנו,המשפחה שלו- האנשים שאוהבים ומכירים אותו מיום הולדתו, נצטרך לשאת את האבל עד מותנו. הוא צריך להיות איתנו עכשיו."
אלה היו המילים האכזריות ביותר ששמעתי.לא ידעתי מה לענות לה.
איך נערה בת שש עשרה יכולה להגן על האהבה שלה, כשכולם לא תומכים בה?
אני צעירה מידי. זה חסר סיכוי.
אולי המבוגרים אכן צודקים, אנחנו לא מרגישים את האהבה כמו שהם מרגישים. אבל אנחנו כן מרגישים אותה בדרך שלנו.
וכרגע, הלב שלי שבור.
"עוד כמה זמן הטיסה שלך?" האצבעות שלו משרטטות עיגולים איטיים על הזרוע שלי.
"שעה וחצי. אמא שלך ומייקל מחכים לי למטה. אנחנו צריכים לעזוב עוד עשר דקות כדי שנגיע בזמן"
"עשר דקות" הוא חוזר בשקט. "זה לא מספיק כדי לחלוק איתך את הרגעים האחרונים ביחד"
אני צוחקת את הצחוק הכי עצוב שכנראה אצחק.
שנינו מרגישים את הייאוש.
הוא מחבק אותי חזק, אבל לא מאוד חזק. יש לו מעט מאוד כוח.
ידו מלטפת את שערי.
"אני רוצה לאמר לך תודה אלכס. על כל כך הרבה דברים. אבל קודם כל תודה על שאת כועסת בדיוק כמוני"
אני צוחקת שוב.
אלה הבדיחות האחרונות ביחד.
הוא מרפה את האחיזה שלו בי, ומתאמץ להסתובב לעברי כדי שנביט זה בזה.
העיניים שלו הן כל כך הרבה גוונים של ירוק, אלה העיניים הכי נועזות שראיתי.
רק שכעת הגורל מנקז מהן אט אט את צבען.
"על מה עוד אתה רוצה לאמר לי תודה?"
הוא מחייך ומקרב את ידו אל פני.
האגודל שלו מלטף את שפתי בעדינות והייאוש בחדר רק גובר.
"אני רוצה לאמר לך תודה על זה שנתת לי להיות הראשון שלך. ועל זה שאת שלי"
החיוך שלו הופך אותו מנער על ערש דווי, לגיבור יפה תואר.
המילים שלו מעלות חיוך נבוך על שפתי בעודי נזכרת בלילה ההוא.
דיברנו על כל מה שיכולנו לעשות ביחד, אילו רק הייתה לנו הזדמנות.
לטייל, להתחתן, להביא ילדים, כל המקומות שהיינו טסים ביחד.
צחקנו על כל זה, אבל מהר מאוד המציאות חילחלה פנימה לשיחה.
שנינו הבנו שאין לנו שליטה בזה,אין לנו איך להשפיע על העתיד.
הסתכלנו אחד על השני והמחשבות השתקפו בעינינו.
חגגנו את הרגע הזה שניצחנו לרגע קטן את הגורל.
ועדיין התנשקנו כשהוא חיבק אותי וגם שאמר לי שהוא אוהב אותי.
בדיוק כמו שהוא מנשק אותי עכשיו.
"אלכס" שפתיו לוחשות אל שפתי "אני אוהב אותך כל כך"
אני טועמת את הדמעות שלי בנשיקה.
הוא מתרחק משפתח ומצמיד את מצחו אל מצחי.
אני מנסה לנשום,אבל הפאניקה שולטת עליי.
"ספרי לי משהו על עצמך שאף אחד לא יודע."
קולו רווי בדמעות.
"משהו שאשמור לעצמי תמיד"
אני עוצמת את עיני בזמן שידו מלטפת את ידי.
"אף פעם לא סיפרתי לאף אחד מה עובר לי בראש בזמן שאני נרדמת"
"מה עובר לך בראש?"
"אני חושבת על כל האנשים שאני רוצה שימותו במקומך"
"בטח את לא מגיעה רחוק"
"אתה אפילו לא יודע כמה רחוק"
אני מחייכת חיוך מאולץ.
אדם יודע שאני לא מתכוונת למה שאני אומרת אבל זה גורם לו להרגיש יותר טוב.
האגודל שלו מוחה כמה דמעות שזלגו על לחיי, ואני כועסת על עצמי שאני לא יכולה להתאפק לא לבכות.
"אני מצטערת. ניסיתי לא לבכות"
עיניו מתרככות.
"אם לא היית בוכה, וככה היית הולכת,זה היה שובר אותי"
לדבריו אני מפסיקה להילחם בבכי. אני נצמדת לחולצתו ומתחילה לבכות בזמן שהוא מחבק אותי בחוזקה.
"אני אוהב אותך כל כך" קולו חסר נשימה
"אני אוהב אותך לנצח. גם שלא אוכל"
"ואני אוהב אותך לנצח. גם כשלא אהיה אמורה"
והבכי שלי רק מתחזק.
זהו. הייאוש ניצח אותנו.
אני אומרת לו שוב שאני אוהבת אותו כי אני צריכה שהוא ידע את זה.
אנחנו ממשיכים לאמר את זה אחד לשני שוב ושוב, עד שאחיו מייקל אוחז בזרועי ומסמן לי שצריך ללכת.
אנחנו עדיין אומרים את זה בזמן שאנחנו מתנשקים בפעם האחרונה.
אנחנו אומרים את זה שאנחנו מתחבקים בפעם האחרונה.
ואנחנו אומרים את זה שוב שאנחנו נפרדים בפעם האחרונה.
אני עדיין אומרת את זה...

(סיפור חדש! תגידו לי אם אהבתם ורוצים המשך)