ocean eyes

3

כשאני נכנסת לשירותים אני מתעלמת מכל מה שקרה עד עכשיו, ומחליפה בגדים.
הם מתאימים לי בדיוק. אז לא יהיו היום מדורות. חבל.
אני מסתכלת במראה ומעווה את הפרצוף למראה השיער המבולגן שלי.
אני מסדרת אותו במהירות ונעזרת באחד המסרקים של איתן כדי לאסוף אותו לקוקו גבוה ויוצאת מהשירותים.
איתן במטבח, מוזג שתי כוסות של יין.
אני תוהה אם אני צריכה לציין שאני עדיין לא בגיל שמותר לשתות בו, אבל אני באמת זקוקה לאיזה דרינק אחד.
"זה מתאים" אני נעמדת מולו
הוא מרים את מבטו ומביט מעבר כדי לחשוב אם היא מתאימה או לא.
הוא מכחכח בגרונו ומשפיל את מבטו אל היין
"עלייך היא נראית יותר טוב" הוא אומר.
אני מתיישבת מתיישבת מולו ונאבקת תוך כדי עם החיוך שלי.
הרבה זמן לא החמיאו לי.
"אתה לא באמת מתכוון לזה. אתה סתם מריר מהפרידה"
הוא מעביר לי כוס יין.
"אני לא מריר. אני מרגיש הקלה. ואני באמת מתכוון לזה."
הוא מרים את כוס היין שלו, ואני את שלי.
"לחיי הבוגדות לשעבר, ועובדות חדשות"
אני מצחקקת.
"עדיף על עובדות לשעבר ובוגדות חדשות"
הוא נעצר עם הכוב ליד שפתיו ומתבונן בי לוגמת מהכוס.
כשאני מסיימת הוש שותה את שלו.
ברגע שאני מסיימת לשתות, משהו רך נוגע לי ברגל.
התגובה הראשונית שלי היא לצרוח, אבל זה לא בדיוק מה שקרה. ונפלטת מפי צווחה, פחות צעקה.
אני מושכת את שתי רגליי למעלה ומשפילה את מבטי ורואה חתול אפור עם פרווה עשירה מתחכך ברגלי הכיסא שאני יושבת עליו.
אני מייד מורידה את רגליי ומתכופפת להרים אותו.
"איך קוראים לחתול שלך?"
איתן מושיט את ידו ומלטף את החתול.
"איתן"
אני מיד צוחקת מהבדיחה שלו, אבל הבעת פניו לא השתנתה.
"קראת לחתול שלך על שמך? רציני?"
הוא מסתכל עליו עם העיניים הכחולות שלו, וחיוך קטן עולה בזווית פיו.
"היא הזכירה לי את עצמי"
צחקתי שוב "היא? קראת לחתולה בשם איתן?"
הוא ממשיך ללטף את איתן.
"שששש" הוא לוחש לעברי "היא יכולה להביו אותך. את תעליבי אותה"
כאילו היא באמת הבינה, איתן החתולה קופצת מידיי ונעלמת מאחורי הדלפק ואני נאלצת למחוק את החיוך מפני.
אני משעינה את מרפקי על הדלפק ומניחה את הסנטר על כפות ידי.
"אז מה אתה צריך שאני אעשה הערב או מיי גאד?"
איתן מנענע בראשו, ומחזיר את בקבוק היין למקרר.
"את יכולה להתחיל בזה שבחיים לא תקראי לי שוב בראשי התיבות של השם שלי. אחרי זה, אני אתן לך סקירה קצרה על מה שהולך לקרות"
הוא נראה משועשע.
"סגור"
"קודם כל," הוא אומר ונשען גם הוא על הדלפק "בת כמה את?"
"לא מספיק גדולה בשביל לשתות" ובשביל זה אני לוקחת עוד לגימה מהיין.
"אופס" הוא אומר באדישות "מה את עושה בחייך? את לומדת?"
הוא מחכה לתשובה שלי.
"איך השאלות האלה מכינות אותי בדיוק?"
הוא מחייך. החיוך שלו מקסים להפליא.
הוא מהנהן קצרות ומזדקף.
"בואי אחריי, אלכס מיי רודס"
אני קמה אחריו.
"אתה יודע, עכשיו כשאני חושבת על זה, מיי זה שם של בנות"
" מה אני אעשה,אמא שלי תמיד רצתה בת"
כשאנחנו מגיעים שוב אל הקומה למטה- הסטודיו, אני קולטת כמה רחב החדר.
עכשיו אני רק מבחינה במנורות התאורה הקטנות שמוצבות מעל כל ציור וציור.
החלל פשוט עוצר נשימה.
"נעים להכיר, זה הסטודיו שלי"
הוא מצביע על הציורים.
"אלה הן יצירות האומנות" עכשיו הוא מצביע על דלפק שניצב בקצה החדר, לא שמתי לב אליו קודם, "ושם את הולכת להיות רוב הזמן. אני אעבוד בחדר, ואת תדאגי למכירות. זה העניין פחות או יותר"
הוא מניח את ידיו על מותניו, ומחכה שהכל ייקלט לי.
"בן כמה אתה?"
עינוי מצטמצמות.
"עשרים ואחת" נשמע כאילו הגיל שלו מביך אותו.
לי הוא נראה יותר מבוגר מגילו. העיינים שלו לא תואמות את גילו. הן כהות ועמוקות, ואני משתוקקת לצלול לתוכן.
אני מביטה הצידה אל יצירות האומנות, והולכת לעבר הציור הקרוב אליי.
והכישרון של איתן ניבט מעבר כל משיכת מכחול שלו.
שאני מגיעה אל הציור, נשימתי נעתקת.

הציור הזה עצוב ומרשים בו זמנית.
ציור של אישה שמכילה בתוך עצמה כל כך הרבה הרגשות.
"במה את משתמש חוץ מצבעי אקריל?"
אני שומעת את צעדיו מתקרבים מאחור
"יש לי הרבה שיטות, זה תלוי ביצירה"
העיינים שלי נודדות אל פיסת נייר שמודבקת ליד הציור, וקוראת את מה שכתוב בה.

'לפעמים אני חושבת לעצמי אם יהיה קל יותר למות מאשר לחיות כך.'

אני מסתכלת שוב בציור ופונה לאיתן
"תוצאות?" החיוך שלו שוב נעלם.
זרועותיו משולבות חזק על חזהו.
"כן" הוא עונה בפשטות
אני מעיפה מבט אל חלון הזכוכית הגדול ואל כל פתקי הנייר שמכסים אותו.
העיניים שלי נעות מציור לציור, ואני מבחינה בפתקי נייר שדבוקות ליד כל אחד מהציורים האחרים.
"כולם מעשים ותוצאות" אני אומרת כמעט לעצמי "הם של אנשים אמיתיים? אתה מכיר אותם?"
הוא נמענע בראשו ומחווה לדלת הכניסה.
"לא, כולם אנונימיים. אנשים משאירים את הפתקים שלהם בחריץ שם, ואני משתמש בכמה מהם כהשראה לציורים שלי"
אני עוברת לציור הבא.

'אף פעם לא נתתי לאף אחד לראות אותי בלי איפור. הפחד הכי גדול שלי הוא איך יגיבו שאני אהיה בלי. חוסר הביטחון שלי כל כך גדול שהוא ילווה אותי גם אחרי שאמות.'

ואז אני מפנה את תשומת ליבי את הציור.

"לא להאמין" אני לוחשת ומסתובבת אל חלון הפתקים ומוצאת פתק שכתוב עליו:

אני מפחדת שלעולם לא אפסיק להשוות בין החיים שלי בלעדיו לחיים שהיו לי איתו

אני לא יודעת ממה אני יותר מרותקת- מהפתקים, מהציורים או מזה שאני פשוט מזדהה כאן עם הכל.
אני אדם מאוד סגור ולעיתים נדירות מאוד אני חולקת את עצמי עם מישהו.
במידה מסוימת, הסטודיו מזכיר לי את אדם.
"ספרי לי משהו על עצמך שאף אחד לא יודע"
עברו ארבע שנים מאז שראיתי אותו. ארבע שנים מאז שנלך לעולמו.
ארבע שנים, ואני חושבת לעצמי אם- כמו בפתק שנמצא כאן מולי- אם מתישהו אפסיק להשוות את החיים שלי איתו עם החיים שלי בלעדיו.