סיפור על אוהבים שמסכנים הכל למען האהבה,
אך הם מגלים שהיא נמצאת בין אמת לשקר.
מה יקרה שהאמת תצא לאור, והכל יכול להתמוטט?
-הקריאה על אחריותכם בלבד.
כל הזכויות שמורות לי.
היא כאן. ממש כאן. עומדת בסטודיו שלי ועוברת מציור לציור ומתפעלת כל פעם מחדש. מעולם לא חשבתי שאראה אותה שוב. אני אפילו לא זוכר את הפעם האחרונה שחשבתי עליה. אבל הנה היא, ממש מולי. אני שוקל לשאול אותה אם היא זוכרת אותי, אבל מראש אני יודע שהיא לא. אבל אני זוכר. זוכר אותה. את הצחוק המתוק שלה, הקול שלה, את השיער שלה, אפילו שפעם הוא היה יותר קצר, אני עדיין זוכר. אני מכריח את עצמי לא לבהות בה יותר מדי. לא בגלל היופי המיוחד שלה, אלא שמקריב היא נראית בדיוק כמו שדמיינתי אותה. ניסיתי לצייר אותה פעם, אבל לא זכרתי מספיק פרטים. נדמה לי שאנסנ שוב מחר. וכבר אני יודע איך אקרא לציור. היא פונה כעת אל ציור אחר, ואני מסיט במהירות את מבטי כדי שלא תשים לב שאני בוהה בה. אני לא רוצה להיראות כמו מי שחושב אילו צבעים צריך לערבב כדי לקבל את גוון העור הייחודי שלה, או אם לצייר אותה עם שיער פזור או אסוף. יש כל כך הרבה דברים אחרים שאני צריך לעשות עכשיו, אבל במקום זה, אני בוחר לעמוד כאן ולבהות בה. "אני עולה להתקלח" היא מסתובבת במהירות כאילו הבהלתי אותה. "תרגישי חופשי. אני אעבור איתך על השאר שאסיים. זה לא יקח לי הרבה זמן" היא מהנהנת לעברי ומחייכת, ובפעם הראשונה אני חושב מי זאת לילי? לילי היא הבחורה הראשונה שעבדה כאן. לילי, שלא יכלה לקבל את זה שהסטודיו זה המקום השני של חיי. לילי, שעזבה אותי בשבוע שעבר. אני מקווה שאלכס לא כמו לילי. אבל אני מרגיש שאלכס היא לא כמו לילי. את רואה את זה בעומק של עיניה. אני רואה איך הציורים שלי מרגשים אותה. אני מקווה שהיא לא דומה לה בכלל. ראשית, היא נראית הרבה יותר טוב בבגדים של לילי מלילי. אני הולך לאמבטיה ומסתכל על הבגדים של אלכס, אני רוצה לאמר לה שתלבש אותם בחזרה, שתרגיש בנוח, שהערב לא תלבש את הבגדים של לילי. אבל הלקוחות שלי הם מהמעמד העליון והם מצפים לשחור לבן. אלכב תהיה המומה שהיא תדע כמה העבר שלה השפיע על ההווה שלי, ובגלל זה אני לא אספר לה את האמת. אני לא יודע מה לעשות עם עצם העובדה שהיא הרגע הופיעה במפתן ביתי, אני כבר לא יודע למה להאמין לפני חצי שעה האמנתי במקריות. עכשיו? זה רק מעורר בי גיחוך. שאני יורד בחזרה למה, היא עומדת כמו פסל ונועצת מבטהבציור שאני קורא לו,
"אתה לא קיים ילדי. לא מבחינתי. ואם אתה קיים, תתבייש"
לא אני קראתי לו כך, אני אף פעם לא זה שנותן שמות ליצירות שלי. הם מקבלים את שמם מהפתקים של האנשים, שהיוו לי השראה. משום מה, הפתק הזה נתן לי השראה לצייר את אמא שלי בתור כמו שאני מדמיין אותה כשהייתה בגילי.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
המילים של הפתק פשוט הזכירו לי איך הרגשתי בחודשים אחרי מותה. דמעה זולגת במורד לחייה של אלכס ומחליקה לאט לעבר הלסת שלה. היא שומעת אותי, ואולי רואה אותי עומד לידה, כי היא ממהרת למחות את הדמעה בכף ידה. במקום לשאול אותה מה היא חושבת על הציור או למה היא בוכה, אני מסתכל על הציור איתה. ציירתי את הציור הזה לפני יותר משנה ורק הבוקר החלטתי להציג אותו בתערוכה. משום מה היה לי קשה יותר למסור את הציור הזה משאר הציורים. "זאת באמת הייתה מקלחת זריזה" היא מנסה לשנות נושא למרות שאנחנו לא מדברים עליו בקול. שנינו יודעים היטב שלמרות שאנחנו שותקים, הנושא הוא הדמעות שלה ומה שגרם להן, למה את כל כך אוהבת את היצירה הזאת אלכס? "אני בן אדם של מקלחות זריזות" אני אומר לה ורואה שזה לא מרשים אותה, ולמה אני בכלל מנסה להרשים אותה? אני מסתובב אליה והיא עושה כמוני, רק שקודם היא משפילה מבט אל רגליה. היא עדיין נבוכה מכך שראיתי אותה מתחברת לאומנות שלי, אני אוהב את זה שהיא קודם השפילה את המבט שלה, אני אוהב את זה שהיא נבוכה. היא מסתובבת אליי לאט, ואני מנסה לחשוב על משהו יותר מרשים לאמר לה. אבל אין לי מספיק זמן כי העיניים שלה עשר ננעצות בשלי והיא מקווה שאני זה שאדבר ראשון. "אנחנו פותחים בעוד רבע שעה, אז כדאי שאסביר לך איך זה עובד" היא נושפת אוויר ונראית רגועה יותר "נשמע טוב" אני מביט על הציור שנמצא מולנו "התוצאות הם גם השמות של היצירות. המחירים כתובים מאחור. כל מה שאת צריכה לעשות זה להקליד את הרכישה,לתת למלא כרטיס פרטים אישיים למשלוח ולהצמיד את פתק התוצאה כדי שאדע" היא מהנהנת ומסתכלת על הפתק שוב. "אתה חושב שיש אנשים שקונים את התוצאות של עצמם?" אני יודע שכן. היו כאלה שבאו ואמרו לי בעצמם. "כן, אבל מעדיף לא לדעת" היא נראית מופתעת "למה שלא תרצה לדעת?" היא שואלת. אני מושך בכתפי ועיניה משתהות עליהן ועוברות גם על צווארי. זה גורם לי לחשוב מה היא חושבת. "קורה לך שאת שומעת שיר ברדיו או בתחנה ציבורית ויש לך תמונה של הזמר בראש? אבל אז את רואה תמונה אמיתית וזה לא דומה בכלל למה שאת דמיינת? זה שונה" היא מהנהנת בהסכמה. "ככה זה שאני גומר ציור ומישהו אומר לי שהפתק שלו שימש לי כהשראה. כשאני מצייר אני בונה לי בראש תמונה על מה שכתוב בפתק. אבל כאשר אני מגלה שהמציאות לא תואמת למה שאני דמיינתי, זה איכשהו פוגע ביצירה שלי" היא מחייכת ומסתכלת על רגליה שוב. היא שוב נבוכה. "יש שיר שנקרא "risks" והאזנתי לו יותר מחודש לפני שראיתי את הקליפ ואז הבנתי שהזמר הוא בכלל זמרת. אם כבר מדברים על זה." אני צוחק כי אני מכיר את השיר הזה. והיא צוחקת גם.
