היי כולם! אני מאוד אוהבת את ההקדמה הזאתי ועבדתי עליה הרבה זמן, אבל היא לא חובה לקריאה. הסגנון כאן שונה משאר הסיפור, הרבה מילים גבוהות וביטויים בלתי מוסברים. אז אם התחלתם לקרוא ולא אהבתם או שאפילו לא רציתם להתחיל (לא מומלץ) אני נותנת לכם רשות חד-פעמית לדלג על ההקדמה ולהגיע ישר לפרק הראשון.
------------------------------------------------------
לילה אחד הייתה לי התגלות. היא הופיעה מולי בצורת מלאך, כנפיה עשויות מיליון גחלים בוערים, ושערה מתעצם למשב הרוח הקליל וגם אל מול ההרפיות הקשות ביותר. חושך כאן, בשום מקום והיא עומדת מולי, פראית ומהפנטת, קוראת לי בקול שרק אני שומעת. רק אני מבינה את מילותיה.
העולם נראה אחרת כאשר היא מופיעה. כל הצללים בורחים מתחת לשמיכות. אין צורך בהן, מכיוון שעורה הזוהר מפיק חום רב עוצמה, לוהט יותר מהשמש. מעולם לא היה לי קר לידה. קרניה שוברות את כלובי וזרועותיה מאירות את החשכה התמידית, חושפות שטחים אינסופיים וריקים.
אני קוראת לה, והיא נענית לצעקתי המתחננת, במהירות בה גפרור נדלק ועלה בוער, באותו ניצוץ אלוהי. תחילה היא רק ניצן קטן וזוהר שאני מחזיקה בכף ידי ואז היא גדלה ומתרחבת, הופכת לעץ שלם ובמהרה ליער.
היא כשלכת, נושאת את ריח הסתיו הבוער. באותם גוונים של כתום ואדום וצהוב וחום. כשהיא מתגלית בפניי מתחבאים בה אלפי צבעים, כחול כשמיים וירוק כים. בקצותיה נחבא לבן, שהיא מסתירה במומחיות רבה, מרחפת ונופלת לאדמה.
והיא שרה לי, מפתית אותי בקולה. איזו סירנה מופלאה יכלה להיות, מרקדת על פני המים וקוראת למלחים להתקרב אליה עוד ועוד. ללא ספק היא היפה בנשים ועוצמתית ממלכי האדמה, האוויר והים.
במילותיה מושכת אותי עד שאני נוגעת בה. אך גבירה שמרנית היא, בת אלוהים וצורבת אותי במגעה. רק לראות, אך ללא לגעת. מבט עורג ותקווה עמוקה הם כל שהיא מרשה לי להרגיש, אותה עפרית חסרת לב, מלבד אותם רגעים של אושר צרוף בו היא נענית לקריאתי.
היא מרחפת לשמיים והופכת לאפר מעופף בריח קינמון. אך שניות ספורות לאחר מכן מתאגדת בחזרה בצורת עוף חול מנצנץ ועפה במורד הגבעה. אני רצה אחריה כמה שאני יכולה, עוקבת אחרי שובל האש שהשאירה מאחור. היא חמקמקה, בורחת מהיכן שאני מגיעה, צונחת למקומות רחוקים וזרים. אבל אני ממשיכה לרדוף אחריה, אוחזת בשבבי התקווה שנפלו מזנבה הזהוב.
היא מובילה אותי לביתי, מבנה גדול וזר, הניצב בראש גבעה, בלב יער. והבית נשרף, וגם העצים והדשא והפרחים. הם כולם נשרפים ומשמיעים קולות סדקים, בכי של חפץ דומם. וגם המלאכים האחרים שם, שרים איתה ומלהיבים את האש.
והיא קוראת לי שוב, הפעם מבפנים. אני נכנסת פנימה והיופי מציף אותי, לא מזהה דבר. אמי לא שם, אלא התפוגגה עם העשן. וגם אבי נמצא הרחק, מלא יראה. והפעם היא מקיפה אותי, מפשיטה אותי מבגדי שנמסו לרגליה ומכול מחסום. היא עוברת בתוכי. אני מספיקה לתפוס אותה בדיוק לפני שהיא נעלמת, וסיפוק של נשיקה ראשונה מציף את כול כולי.
אני סופגת אותה לתוכי ואנחנו הופכות לאחת. אני מרגישה את אותה עוצמה משכרת שהעניקה לי, רעמת אריה אצילית, וקלות רגליים כשל איילה. ורידיי שורפים בחומה, כרעל של נחש מסוכן, ומוחי מקנא בה למרות שהיא שלי. והיא שרה מבפנים, אלכוהול מזוקק שמוכנס למוחי. הכול הופך בהיר יותר, זוהר ומנצנץ.
אך גופי שברירי מדי, נתון לחסדיהם של הים, הרוח והאדמה. והוא נשבר מעוצמתה, מתפורר לאפר ועפר. והיא נאחזת בו, שמימית, ואוחזת בי ועפה מעלה.
והכיוונים התבלבלו, כי שם למעלה נמצא גיהינום. והוא מעלה אש ושרפה ורחש. ואלוהים התבלבל, כי הינה הגעתי לגן עדן. ופירות מתוקים מתפצחים בבשלותם וגרעיניהם מתחילים שריפות. והחיות רוקדות באוויר, כפות רגליהם מלטפות את ידי האש, קוראות לי לשוב לביתי החדש.
והיא שואבת אותה, והן הופכות אחת. מרצדות מול עיניי, רוקדות ושרות במחול החיים. ריחות לחם ומזון מתוק ומבושל נישאים באוויר, בארומה פירותית וחמוצה. אני טועמת את אותו פרי הדרקון, לא פיטאיה, אלא פרי בוער אמיתי. והוא הדבר הטעים ביותר שנח על לשוני מעולם.
מחול השמש והירח נגמר בנזילות ארוכות הנגרמות על ידי מחטיה הדקיקים של השמש הפוצעת בצבעי ורוד וכתום וכחול, היא כלום לעומת אותה מלאכית. יהלומי השמיים נעלמים תחת מעטה הערפל של הבוקר, והלבנה הדקיקה מפנה את מקומה לחמת הזהב שברקיע, וסוגרת את השער לשמי הגן האסור. אני נדחפת החוצה, מתפללת תחנונים, יודעת שאיני רוצה לעזוב.
והיא קוראת לי.
"ראי איך העולם עוצר לציוצייך, ציפור קטנה. הקשיבי לשקט השורר בחדר, זמיר קטן. איך הציפורים בחוץ עוצרות נשימתן בכוח, והעלים לא תועים במעופם. הלילה הזה, שלא נגמר, הוא אך ורק למענך. השמש מפסיקה את מעופה, ועוצרת לפני כניסתה לשמיים. והינה היא חוזרת, ומפנה מקום לירח פעם נוספת. רק כדי שייפתחו השערים, שערי גן העדן, וקולות המלאכים ישובו ויהדהדו בחלומך הוורוד."
והיא מבטיחה לשוב.
אך כשהלילה נגמר, גם החלום מסתיים, עולה ומרחף אל תוך חשכת הבוקר הבהיר, זולג כמו כסף מותך בין ידיי ומתחמק אל הרצפה. נשפך כמו מי גשמים ונוזל אל הביוב, נעלם כמו חיזיון כוזב ברוח קיץ.
ואני מקשיבה לו, הרחק מתוך האופק היא קוראת לי וידי אוחזת בגפרור הדקיק. אני מחכה כך עד שהשחר עולה ואז קוראת לה לחזור. היא מגיעה ושורפת את ידי, אז אני מדליקה אותה שוב. והפעם היא גדולה, מתעצמת. וכאשר הבית מתחיל לבעור אני נשאבת בחזרה לתוך החלום.
YOU ARE READING
כריסטופר
Mystery / Thriller" 'זה מאוד מסוכן.' אמרתי לו. 'מה כבר יקרה?' 'שנינו נמות.' 'מוות זו לא סכנה,' השיב, 'זו הדרך.' " כבר 6 שנים שאניה נקייה. לא, היא לא הייתה אלכוהוליסטית, או נרקומנית, אלא משהו מעבר לזה. דבר שנקבע בגנים שלה עוד לפני שנולדה. היא מעולם לא סיפרה לארוסה הטר...
