כשאנשים עם פחד קהל עומדים לנאום בפני אולם מלא, הם מדמיינים את כל האנשים הנוכחים עם תחתונים, או בגרסה הלא מצונזרת לילדים, עירומים. כשאני הייתי לחוצה או מודאגת אהבתי לדמיין אותם נשרפים. לא רציתי שהם ימותו, כמובן, זה פשוט תהליך טבעי שקורה כאשר בניין עולה בלהבות.
הוא נשרף בחלום שלי. בתוך החושך, בשטח לא מוגדר. עיניו זהרו ושיקפו את ההתלקחות, כמו ברגע השריפה, הן היו ריקות. הצבע החום אבד אי שם באזור הלבן ואישוניו נצבעו אש. שערו המתולתל נשרף בקצותיו, מעלה עשן ללא ריח. גם הוא איבד את צבעו, מחום עצי לשחור לילי ואז הפך לאפור כמו העפר והאפר. פניו התקלפו באיטיות, חשפו בשר ודם אדום מתחת. עצמות לחיים ארוכות ומוחצנות בצבע שאולי היה פעם לבן.
ידעתי איך אנשים נשרפים. מעולם לא ראיתי אדם נשרף באמת, אבל שמעתי על זה. חלמתי על זה. התהליך סקרן אותי ומשך אותי כי זוהי יופייה של האש- להרוס דברים בסדר ממלכתי עד היסוד.
התעוררתי וזה היה מפחיד. רטט עבר בגופי. ההכרה התחילה לחדור פנימה. לא ההכרה שהרגתי מישהו שאני אוהבת, לא ההכרה שהצתתי שריפה למרות שנשבעתי שלא אעשה את זה יותר. אלא ההבנה שאין לי בית ואין לי אוכל או בגדים או כסף. הצצתי בשעוני. השעה הייתה תשע שלושים וחמש כשהגעתי למסקנה החד משמעית והבלתי ניתנת לערעור שאני הולכת למות היום.
התעשתי בתשע שלושים ושש והבנתי שגורלי עוד לא נחרץ. בכיסי היה ארנק ובידי הייתה מצית, מתכון מושלם להישרדות. "וגם לשרפות." אמרתי בקול, אחרת לא הייתי מעכלת זאת באמת.
אומנם אותם רחובות היו זרים לי, אי שם בשכונה שמעולם לא הלכתי בה, בעיר שהסתכמה עבורי בהליכה מהבית לעבודה. אבל חיי הרחוב היו חלק גדול מנערותי ומהתבגרותי. ידעתי להסתדר, וברחוב להסתדר משמעותו לחיות.
פתחתי את הארנק והתחלתי לארגן את חיי החדשים. הדבר הראשון הוא להיפטר מכל אמצעי מזהה. מלבד דרך להתחמק מהמשטרה, היה בזה גם מעשה סמלי. כרטיס האשראי שלי הלך וכמוהו גם כרטיס קופת החולים, רישיון הנהיגה ותעודת הזהות. בהיתי בשם הכתוב עליה, שם שהיה שייך לי כל חיי, אבל לא שימש אותי לתקופה ארוכה. אניה אנוסוב, איזה שם טיפשי.
גם הארנק נזרק לתוך הערמה ואיתו המפתחות, שהיו כמובן אמצעי מזהה, כמו שהדרך הקשה לימדה אותי. הטלפון שלי נשבר לשניים לפני שנעלם לנצח. אספתי בקבוק משקה חריף שנשאר יתום על הקרקע, כשחברתו היחידה היא ערמת בדלי סיגריות נטושות. חלק מהנוזל עוד היה שם. ריחו הגיע במהירות לאפי, מילא אותו והעלה זיכרונות. אש ואלכוהול תמיד היו שילוב מנצח.
זרקתי את הכול בערבוב אל תוך פח אשפה אפור וריק. האלכוהול היה הדובדבן שבקצפת, מוודא הבערה. קיוויתי שיחזיק זמן רב מספיק כדי לשרוף הכול. לא היה דיי בלזרוק את זהותי לפח, היה צורך להשמידה. ביי ביי תעודת זהות. ביי ביי חיים קודמים. ביי ביי אניה.
YOU ARE READING
כריסטופר
Mystery / Thriller" 'זה מאוד מסוכן.' אמרתי לו. 'מה כבר יקרה?' 'שנינו נמות.' 'מוות זו לא סכנה,' השיב, 'זו הדרך.' " כבר 6 שנים שאניה נקייה. לא, היא לא הייתה אלכוהוליסטית, או נרקומנית, אלא משהו מעבר לזה. דבר שנקבע בגנים שלה עוד לפני שנולדה. היא מעולם לא סיפרה לארוסה הטר...
