כריסטופר

פרק אל"ף - הרעיון הקומפולסיבי של חזרה בזמן

שוב שלום לכם!

אז לפני שתתחילו לקרוא קצת ע להספר: זהו אחד הספרים היותר חדשים שלי, אבל הראשון שאני מפרסמת פה. הוא עבר הרבה גלגולים ודרפטים ועכשיו אני מוכנה להתחיל לפרסם. אז כמה הערות לפני שממשיכים לקרוא (לא חובה אבל מומלץ):

*הסיפור הזה עדיין בתהליך כתיבה, ולכן הרבה יכול להשתנות תוך כדי ויכול לקחת זמן בין פרסום כל פרק

*לספר יש שני סוגים של פרקים: פרקים במילים (פרק ראשון, פרק שני וכו') ופרקים במספרים (2,3 והלאה). שני הסוגים מעורבבים זה בתוך זה ובעצם מתארים שני זמנים שונים. שימו לב לסדר שבו אני מפרסת כדי לא להתבלבל.

הוא ישב מולי כמו שאמא שלי ישבה מולי כשהיא הבינה. הוא גילה. ראיתי את אותה סיטואציה חוזרת על עצמה. ילדה בת שש עומדת מול עין מאשימה, יודעת שהכול יהיה שונה מעכשיו.

אבל אני לא הייתי ילדה בת שש יותר. והוא לא היה אמא. אני לא פחדתי והוא לא פחד. אני כעסתי והוא... כעס כמוני? התאכזב? נעצב? ואולי הוא כן פחד.

"ובגלל זה את לא מרשה לי להדליק סיגריות? ובגלל זה את לא מוכנה לעבור מול תחנת מכבי האש? פוחדת ממצתים?" הוא לא שאל, אלא קבע עובדה. "והיא מסוכנת לחברה?" גם היא הייתה כזאת, קובעת עובדות. במילים ובבשר. הנהנתי.

"כמה פעמים זה קרה?"

"אני לא יודעת."

19.

"יש לך גם אובססיה קומפולסיבית? נטייה לפסיכופתולוגיה? תחושת בדידות וחוסר התאמה? חוסר יכול לקבל סמכות?"

"אתה עושה לי פרופיל פסיכולוגי עכשיו? אין לי מושג מה אומרות חצי מהמילים שהשתמשת בהן."

"חשבת לספר לי על זה פעם?"

קול כועס.

"זה מאחורי עכשיו."

הוא תפס את כתפיי, נענע אותן בייאוש והכריח את עיניי להביט לתוך עיניו. עיניים חומות כמו שוקולד עם אחוז חלב גבוה במיוחד. גבותיו המכווצות השלימות את פרצופו המודאג והמוכר.

"זה לא משהו שפשוט נעלם, אניה. זה לא משהו שהולך ובא. זו מחלה."

"אז אתה אומר שאני משוגעת?" לא התפרצתי, אלא נשארתי בטון מאשים ורגוע.

"אניה, אני..."

"לא מקבלת סמכות, אמרת? שכחת בטח בעיה ביצירת חברים, אולי גם רצון עז להרוג אנשים? לשבור בתים? אני פושעת בשבילך? הספרנית המתבודדת המשוגעת?"

הוא עזב את גופי והתרחק צעד אחד לאחור. חשבתי שהוא יתיישב בחזרה על כורסת הבד הישנה שקנינו יד שנייה ממוכר מפוקפק, אבל הוא לא. הוא אהב את הכורסה הזאת. דמיינתי אותה נשרפת.