כל הזכויות שמורות לכותבת הפאנפיק המקורי
------------------------------------------------------
מהרגע הראשון שראיתי אותו, החלטתי שאני מחבב אותו. זה אמר די הרבה, מאחר ואני לא ממש מחבב אף אחד. אני לא יכול להרשות לעצמי לחבב או לסמוך על מישהו. כבר לא.
הוא חמק פנימה בוקר אחד, עיניים סורקות את הרצפה כמו לייזר, כתפיים קפוצות ומנסה להיראות כאילו הוא לא קיים. ראיתי אותו מופיע בפתח הדלת ומחליק לתוך הכורסה שמגדה הראתה לו. הוא לא הביט מסביב או השמיע קול או דיבר. הוא פשוט ישב שם, זקוף כמה שאפשר בין כריות הכורסה הנפולה, המפוספסת בכחול ולבן. הוא הצמיד את ידיו בהדיקות, אגודלים פונים לכיוון התקרה. רגע לאחר מכן, הוא שחרר את ידיו והצמיד אחת מהן לשפתו, שיניו מכרסמות את ציפורניו. אחר כך, כמבין את השפעת ההרגל שלו, הוא החזיר את ידיו למצבן הקודם. הוא התחיל לשחק באגודליו במקום. עיניי עברו מהידיים מסיחות-הדעת לפניו. אלוהים, הוא היה צעיר. צעיר מדי להיות במקום כזה. הוא בטח ממש דפוק. פניו היו חיוורים, כאילו יצקו לתוכם אור ירח. סובבתי את ראשי כדי להביט בעיניו. אולי הפנים שלו נראו כמו אור ירח, אבל בעיניים האלה לא היו כוכבים. הן היו בצבע הייזל, יכולתי לדעת. אבל לא יכולתי לראות. לא הייתי צריך לראות. אני פשוט ידעתי. היה לו את כל עניין ה'תינוק מסכן', אבל לטובתו יאמר שהוא לא ניצל את זה. בימים הראשונים שלי הייתי רוצח כדי שיהיה לי את עניין ה'קורבן-תינוק-מסכן'.
צחוק רם התגלגל בחדר והוא קפץ במקומו. מפוחד, הוא הרים את מבטו רק כדי לראות שכולם מרוכזים בטלוויזיה המטופשת. הוא העביר את מבטו בחדר, מניח שכולם צפו בטלוויזיה. אני לא צפיתי בטלוויזיה. אני עדיין צפיתי בו. התרכזתי בשפתיים שלו עכשיו. ישר ידעתי שהשפתיים שלו פגשו שפתיים של אדם אחר והתאכזבו. אבל לא הייתה אהבה בפניו. לא היו שרידים של מי שנישק אותו על העיניים או הפה או הנשמה. הוא החביא את הזיכרון בתוכו וזה הרגיז אותי באופן מובהק. אם אנשים מחביאים דברים, הם צריכים ממש לחפש בשביל למצוא אותם. זה בסדר אם מחביאים אותם, או מחליפים אותם, או מניחים אותם במקום אחר. עדיין אפשר לחלוף על פניהם.
כמו הנשיקה הראשונה שלך. אם זה זיכרון טוב – פשוט תניח אותו איפשהו. אם תחביא אותו, לעולם לא תחלוף על פניו אבל אם תנסה לשכוח אותו או תחליף אותו, לעולם לא תדע מתי הוא יחזור. לעולם לא תדע מתי זה יקפוץ בתת-מודע שלך ויעשה לך הפתעה נעימה. אבל אם זו נשיקה גרועה, אתה תנסה לשכוח ולאבד את הזיכרון כדי שלא תחלוף על פניו שוב. האמת שזה די עצוב כשאנשים שוכחים לאבד זיכרון ונרדפים על ידו למשך כל חייהם. אבל המוח הוא לא פשוט מערכת תיוק, או תעלה גדולה עם שתי יציאות שאומרות 'לשמור' או 'לזרוק'. אתה לא יכול פיזית למיין את הזיכרונות שלך; אני היחיד שיודע את זה, אז באופן טבעי אני יודע איך לעשות את זה. אם אני משועמם וג'ספר לא בסביבה אני עובר על הזיכרונות מאותו השבוע וממיין אותם, אבל הרבה פעמים פשוט משליך אותם זה לא עניין גדול ברגע שפיצחת את הסוד. בטח אם מישהו אחר היה עושה את זה, זה היה ממש פורץ גבולות. תדמיינו את היכולת לאבד זיכרונות ילדות טרגיים או לשכוח את כל המיתות שהיית עד אליהם. תחשבו כמה רופא או אדם שעובד באמבולנס היה נותן בשביל זה.
