הפרידו בנינו שטחים נרחבים מכפי שתוכלי לדמיין, עצומים בגודלם, כבושים תחת שלטונות המרעה והכבשים הנודדות. שביל דק של חול אפור צילק את קרחות הירוקת שהקיפו אותנו. אם בחרנו להימלט אחד לזרועותיו של השני היה זה אתגר בלתי מבוטל. נאלצנו להסיר את הבריחים מדלתות העץ כל אחד בבית הוריו או שומריו החוקיים, בתקווה שנחזור מוקדם דיינו להשיבם ליפני שסיפור אהבתינו ייחשף. קורות העץ חרקו אלו למגען של אלו וכל צעד דק בנעלינו הפרומות הרעיד את הרצפה. אלוהים בעצמו לא יודע איך לא נתפסנו במשך כל השנים האלו. אז, אחר שחמקנו בבטחה היה עלינו לחצות קילומטרים ארוכים של ירוקת, מצהיבה ודוקרת, מורטת עצבים ושורטת רגליים אם היה זה הקיץ, עד שזיהינו זו את דמותו של זה ממרחק. זוג צללים כהים שמתבהרים אחד לעיני השני תחת חומה המייגע של השמש.
לא הערכתי במיוחד את מתנתו היבשה של הקיץ, כפי שאת וודאי מסיקה לבדך. גם החורף, שהמטיר עלינו ימים ארוכים נעולים תחת קורת גג בודדה ושיטפונות בוץ זוועתיים כאלו, גם הוא לא היה נורא כמו הקיץ. אגב, אם אי פעם תהית, הגיהינום הוא בוודאות קר ורטוב ולא עולה בלהבות השטן כפי שמתארים אותו להיות. אין דבר נורא בעולם מיבלות וגרביים רטובות.
על כל פנים, היינו מוצאים את דרכינו אחד אל השני ומתרפקים בחיבוק הדשא והבלו המתקתק עד רדת הלילה. מאוחר מכך כבר היה היעדרנו מעורר חשד ומוציא את בעלי הבית לחפש אחר עקבותינו. לבסוף היו ככל הנראה מוצאים, והיינו מזדכים בכמה מכות הגונות בישבן. פעמים ספורות העדפנו לקבל על עצמינו את העונש בלבד שלא נאלץ להיפרד על היום למחרת. בפעמים אחרות, ארעיות וכמעט מקריות אם תשאלי את בעלי האורוות, הארכנו את שהותנו בשדות וחטפנו סוסים עקרים, או אולי היו אלו פרדות בחשבה לאחור. רכבנו על גב החיות האצילות הללו בחיפויה של החשכה עד שעייפו אברינו ונטשנו אותן במרחק חצי שעת הליכה כל אחד מביתו. וודאי שבו אל האורוות לבסוף.
הימים הללו היו עשירים ביופיים, עגומים כל כך וריקים כמעט לחלוטין מאנשים. אני בטוח, שהנער הממוצע הכיר עשרים אנשים בכל חייו הצעירים, ועוד מאה אחרים בחייו הבוגרים. הבדידות הנוראית הזו הפכה את החברות לדבר מופלא. צר לי שאין ביכולתך להעריך את תועלתם האדירה של האנשים בחייך. אז, כשהייתי צעיר גם אם רצינו, לא השתלם לוותר על ידידות כלשהי. לא משנה כמה רעלנית הייתה. אם היה לך חבר יחיד בעולם, וסביר שלא יכלו להיות לך יותר, לא העזת לוותר על קרבתו בעד שום הון שהוצע לך.
היום את זורקת על חברייך נעליים אם רק אמרו לך מילה, כי את יודעת שיבואו אחרים. העולם שלך בודד משהיה שלי, יקירה, ומחפה על כך בעזרת אשליית ההמוניות הזו. כמה אנשים הכרת מיום היוולדך? זאת עוד בלקיחה בחשבון שאת טוענת להיות מתבודדת חסרת תקדים שממעיטה לערום סביבה חברים. הערכה גסה תמנה לזכותך אלפי אנשים. אלפים, את שומעת?! ואולי שניים מהם זכו לדעת אותך עד לשלד. בימי, הבריחה הזו, ההימלטות המשותפת עבור שעתיים תמימות של צפייה בעננים, או שעה מתוקה של אהבה תאוותנית, היו אוצר הנעורים שלנו. אין דבר נפלא וקסום מזה. נחבלנו יחד, צלינו תפוחים על אותה אדמה קרירה וקיבלנו מכות זהות בישבן. למדנו את סודות העצים והכעסנו יחד את החלבן בכל ספירת בוקר כשהתחוור לו לגלות בקבוקים חסרים.
ברדיפת הנהנתנות של הדור המפונק שלך, איבדתם את המותרות החשובות ביותר שיכולתם לבקש. ואם אין לכם היכולת לאהוב עד כלות לא תדעו שביב אמת על מיצוי החיים. שקעתם עד מעל הראש בבוץ המלוכלך הזה, שאילו רק גדלתם בשדות הייתם יודעים איך לצאת ממנו.
אבל היי, לפחות האגודלים שלכם פועלים עד מיצוי, אני מניח שגם זה משהו.
תעשי לי טובה מותק, תבררי עם האחות איפה לעזאזל המים שלי.
YOU ARE READING
עטרת הנעורים/my mighty youth
Aktuelle Literaturתלונותיו האחרונות של מי שלקח על עצמו לדבר בשם כל זקני העולם בין הסדינים על המיטה בה הוא גווע לאט, מהרהר הקשיש על נעוריו ונעוריה של אשתו, על הוריו ועל ילדותו הרחוקה. הוא דורש להשמיע את צוואתו בעל פה, לבקר במרמור את בחירות החיים של משפחתו וחבריו.
