יום אחד, תתעוררי מרוקנת מדם. יום אחד, העצב הכפוי שלך ידרוש את שליטתך על הסוגרים והחרא שלך יצא מהחור השני, מהחור שהוא אמור להיפלט ממנו עטוף סירחון רקוב. זה כבר לא יהיה מושך כל כך, נכון?
יום אחד, תתעוררי עירומה במרכזו של רחוב סואן, כשבגדייך תלויים על עמודי החשמל הרטובים. אולי אז תביני מה המשמעות האמיתית של רצון כואב להסתיר את מה שכולם רואים בכל מקרה. יום אחד, תתעוררי בגוף שמעביר בך גלי חלחלה עכורים, אחד כזה שימנע ממך לצאת מהבית ולהתרברב על כאב שמעולם לא חווית. אני מניח שזה יהיה לטובת כולנו, אפילו לטובתך.
מה היה המקור לכל הצרות האלו שהעמדת פנים שמשתקות אותך? מה גרם לך לפנות אל המסדרון האחרון, החשוך מכולם, ששלט מהודר של סכנה מתנוסס מעל מבואתו הצרה? כנפיים שבורות של מלאכים מונעות מהם לעוף, גוזלות מזוהרם המשכר, גובות מהם חסד שאול. מה דוחף אדם לצעוד בדרך המובילה אל אבדון מתמשך? למה גמעת רעל, ירקת אותו והמשכת לינוק אותו בכזו תאווה? לימדת אותי שזו הדרך לשרוד. לדגדג את הסכנות, באופן מובהק שיגרור נהמה סרוחה מרירה, להותיר להן לתקוע בי טפרים ולהתמסר אל התייסרותן המיותרת.
היה עדיף אם הייתי תוקע בעצמי מקל מחודד ונרקב לצדן, מניח להן להיזון מהגווייה שלי.
למרות שאת זו שהעניקה לי את הרעיון, את זו ששתלת אותו באדמות הסבל העצמי הפוריות שלי, רק זרע פעוט מעץ רחב ממדים שבקע מתוכך, אני הצמחתי יער שלם. יער שלם של הלקאה עצמית, יער שלם של הרעבה, של כאב, יער שלם של אדישות. אני לא יודע אם להודות לך או להמשיך לרדוף אחרייך במחשבותיי בניסיון מתורבת לצלות אותך ולהשליכך לסכנות כמו שניסית לעשות לי. אולי כל זה היה לא יותר מניסוי מפוקפק שלך. אני באמת לא יודע.
יום אחד, תתעוררי עיוורת בתוך מבוך שקירותיו עשויים עשן סיגריות סמיך, ולא תוכלי לפלח דרכך החוצה. סיגריות מעולם לא היו ה"קטע" שלך. לא עד שעברת למקום בו סיגריות מעניקות כרטיס כניסה חינמי לכל מועדון מגניבים שאי פעם תרצי לעבור בו סלקציה. לא עטפת את עצמך בגרביונים זנותיים שמשווים לך מראה של נקניק רקוב במעדנייה הלא חוקית בקצה הרחוב. לא עד שהם תרמו למראה המזלזל שלך. מעניין לחשוב שעבור מראה מזלזל של נעורים דרושות שעתיים של הכנה. כמה זלזול טמון בימים של מחשבות על אדישות מפוברקת?
מצחיק שסבל היום הוא לא יותר ממסכת גאווה שנערים שמכבדים את עצמם דרושים לעטות. אופנה, תרבות שלמה של סבל הפכה לרעיון המיינסטרימי שעוסק בעניין התוכן האנושי. איפור שמדמה חוסר שינה קיצוני, בגדים שמרמזים על ילדות קשה כל כך שבעקבותיה נאלץ נער להסתובב ברחובות עם בדים קרועים מוכתמים בנוזלי גופו של אדם אחר. אלכוהול, סיגריות וסמים הפכו מחיבוק מנחם עבור פליטי מצוקות אמתיות, עלובי החיים בתפארתם, לבילוי חברתי בו אנשים שטרם הצמיחו שיער פנים מתחרים על קריסת המערכות הראשונה.
ואת המלכה! מתנוססת בגאווה בראשם של אלו הבורחים משפע מתון של אהבה וסיכויים, היישר אל בור הייאוש שיעניק להם מבט מרחם או שניים מאנשים שבטעות דרכו עליהם ברחוב. היופי המכושף הזה, הקסם שמושך אל אנשים שבורים, הוא אשליה מכוונת של תעשיית קריסטלים מפלסטיק. ככה מופרדת חברה לשניים, התפלגות אנושית, שמטרתה לזהות מי חזק דיו עבור הכלה של משמעות, ומי מטורף מספיק כדי להסתובב ערום בין כולם מבלי שיהיה לו אכפת.
תחת כותרת העצמה והחזקה שאת וחברייך הענקתם לעצמכם, אתם מקבלים עליכם ביגון את עול המשמעות. ואילו אחרים רפי השכל מעדיפים פשוט לחיות. אף אחד לא מעוניין לשמוע על קדושים מעונים.
יום אחד, אולי תביני מהו פחד להתהלך ברחוב בין מעמסה של אנשים. יום אחד, אולי תביני עד כמה כואבים הם צלצולי הטלפון. יום אחד אולי תביני, מה משמעות ההרעבה, כשתמצאי עצמך במרכזו של מדבר ולא יקיפו אותך דמויות אופציונליות לשאיבת אכפתיות בכל פעם שאת צמאה למישהו שיבין. בחרת לנתק עצמך מזרועות אלו שיכלו להעניק לך הכל. איבדת את הזכות לבכות על בדידות.
יום אחד, כשהפה שלך יישאר סתום במשך שבועות כי לא מצאת משמעות בלפצות אותו, אולי תביני למה אנשים שותקים. קריסטלי הפלסטיק מנצלים את הרצון המתוסכל שלך להרגיש נאהבת. אולי יום אחד, תביני שאנשים עצובים לא מפרסמים את הדמעות השחורות שלהם באינטרנט. הם כואבים לבדם, בלי הרצון לחלוק את זה עם כל העולם. כי כל העולם, כבר לא שלהם. אולי יום אחד, תתעוררי מרוקנת מדם ותביני שחתכת עמוק מידי. לא התכוונת. רק רצית לעשות בכאילו כדי שמישהו יחשוב שאת צריכה עזרה, ואולי יתפתח מזה איזה סיפור אהבה יפייפה. אולי יום אחד, מישהו יגלה אותך, ותוכלי להפסיק עם העמדת הפנים הזו שכאב יעניק לך אושר. לא ככה כאב עובד.
עכשיותעופי מפה, היית צריכה למות לפניי.
YOU ARE READING
עטרת הנעורים/my mighty youth
Ficção Geralתלונותיו האחרונות של מי שלקח על עצמו לדבר בשם כל זקני העולם בין הסדינים על המיטה בה הוא גווע לאט, מהרהר הקשיש על נעוריו ונעוריה של אשתו, על הוריו ועל ילדותו הרחוקה. הוא דורש להשמיע את צוואתו בעל פה, לבקר במרמור את בחירות החיים של משפחתו וחבריו.
