נ.מ אדמונד
נסעתי ברכב הפרטי שלי, כבר יודע את הדרך בעיניים עצומות, אבל לא יכולתי שלא להיות לחוץ.
חניתי ליד בית הקפה של ג'סיקה ויצאתי מהמכונית, נשען עליה ומוציא סיגריה מהכיס.
אני וקאי רבנו לפני כמה ימים, מאז הוא כועס עלי ובכנות... אני יכול להבין למה. תמיד לידו אני מתנהג כמו מניאק.
"לא הפסקת לעשן?" שמעתי קול מאחורי והסתובבתי, רואה את קאי מצידו השני של הרכב.
הוא כזה יפה.
"הפסקתי, עכשיו אני ממשיך" עניתי וזרקתי את הסיגריה על הרצפה, דורך עליה ומתקדם לכיוונו.
"אתה יודע שאני שונא ריח של סיגריות" הוא אמר וכשהייתי קרוב אליו הוא היה צריך להרים את ראשו.
אני בדרך כלל מדבר איתו מקרוב כי אני כל כך אוהב את המבט שלו אלי כשאני יותר גבוה ממנו. כל כך תמים. זה גורם לי לרצות לנשק אותו.
"לכל המבוגרים שלך אין ריח של סיגריות?" הרמתי אליו גבה, רואה אותו מתעצבן ומשלב את ידיו, מנסה להתאפק מפני שהוא הגיע במטרה להשלים.
"אדמונד די" הוא מילמל, גורם לי להרגיש די רע שאני ממשיך להזכיר את זה.
"אני מצטער" אמרתי והוא השפיל את מבטו.
"קשה לי בלעדיך" הוא התחיל להגיד אחרי שתיקה קצרה, מרים את מבטו שוב אלי וגורם לליבי לעצור. למה הוא גורם לי להרגיש ככה?
"גם לי. מאוד. ואני כל כך מצטער שרבנו. אני מצטער שצעקתי עליך, שקראתי לך זונה ואני מצטער שנתתי לך ללכת" אמרתי והנחתי את ידי על מותנו, מוודא שאף אחד לא מסתכל עלינו.
"אנחנו עדיין לא זוג?" הוא שאל בתקווה שהתשובה תהיה שונה מתמיד ועם כמה שרציתי שנהיה, עם כמה שקינאתי כל פעם שהוא היה עם גברים אחרים, לא יכולתי לצאת מהארון. מספיק היה לי קשה בפני ליפ, וזה עוד אחרי שהוא גילה לבד.
"מצטער. רק סקס" עניתי בקושי רב והוא השפיל את מבטו.
"אוקיי, אבל אנחנו בסדר?" הוא וידא ואני הרמתי את מבטו אלי בחזרה, מהנהן ומחבק אותו.
"תיכנס, בוא ניסע הביתה" אמרתי ופתחתי לו את הדלת.
הוא נופף לג'סיקה שהייתה בבית הקפה ונכנס לאוטו.
נ.מ ליפ
ברייס הסיע אותי לבית הספר, כמעט איחרתי ותוך כדי ניסיתי להתחמק מנוי. רק זה חסר לי עכשיו, שהיא תראה את ברייס.
"ליפ!" היא צעקה כשכבר הלכתי במסדרונות והסתובבתי אליה.
"ראית את הילד החדש?" היא שאלה בהתלהבות וגלגלתי את עיניי.
"למה את אומרת את המשפט הזה כל כך הרבה" מלמלתי בייאוש והיא נתנה לי מכה בכתף.
"הוא מושלם! לא יודעת איך קוראים לו אבל איפה קונים כזה?!" היא צחקה ואני נאנחתי, מתכופף כדי להגיע ללוקר שלי בעוד נוי כבר הלכה לכיתתה.
הוצאתי את ציוד המתמטיקה שלי, מניח אותו על הרצפה וסוגר את הלוקר. התכוונתי להרים את המחברת כשרגל דרכה עליה ומנעה ממני.
הרמתי את מבטי בכעס אך הוא הפך למבט מבולבל בשנייה שעיניי פגשו אדם זר. הוא היה שרירי ומאיים, בעל לסת חדה, שיערו היה חום בגוון של אדם בלונדיני שהסתפר, ועיניו היו חומות.
"אתה יכול להזיז את הרגל?" שאלתי במבוכה כששמתי לב לעיניים רבות ננעצות בנו.
"לא" הוא אמר עם חיוך מתגרה.
"מה אתה רוצה?" שאלתי בדאגה, מסתכל בטלפון ורואה שכבר היה צילצול בדיוק לפני שהוא הועף מידי ברוע.
"היי! חסכתי בשביל הטלפון הזה שלושה חודשים!" התעצבנתי וקמתי מהרצפה, פתאום קולט כמה פתטי אני נראה כשאני כורע ברך לידו אך נתקפתי בחשש כשהבדלי הגבהים בינינו התבררו כעצומים.
"חבל שקמת דווקא היית מתאים לרצפה" הוא אמר ודחף אותי דחיפה שנראתה קלילה אך הספיקה כדי להעיף אותי.
"מה עשיתי לך?" שאלתי בשקט והוא חייך חיוך מרושע.
"אמרו לי שאתה הומו, אני לא אוהב הומואים" הוא אמר ובעט בי, גורם לי להתקפל על הרצפה ולהאנח בכאב.
השתעלתי והתחלתי להתנשף בחוזקה כשהתחלתי להרגיש כאילו לא זורם לי חמצן לריאות והוא תפס בחולצה שלי והרים אותי בחזרה לעמידה באלימות.
כשהוא הרים אותי מהחולצה נחשף הקעקוע הענק שעשיתי, גורר כמה מבטי תדהמה מאלה שהכירו אותי מפני שהדבר האחרון שמתאים לי לעשות זה קעקוע.
שמתי לב לשלושה ילדים גותיים שהסתכלו עלי מהצד והתלחששו, גורמים לי להרגיש לא בנוח ואז שלושתם חשפו קעקוע של עקרב.
"מצאתי" הבריון מלמל בחיוך ועזב את החולצה שלי. הסתכלתי לצדדים, נראה כי אף אחד לא הבין מה קורה.
"בוא איתי" הוא אמר ותפס בידי בחוזקה.
"יש לי שיעור" הזכרתי אך לא היה נראה שאכפת לו, הוא פשוט גרר אותי איתו לתוך חדר קטן שכנראה שימש כמחסן.
הוא דחף אותי לתוך החדר, בו ישבו תאומים מפחידים והסתכלו עלי במבט בוחן. הם היו רזים ושריריים ושניהם לבשו גופייה לבנה פשוטה וגינס שחור. לשניהם היה שיער שחור ועיניים ירוקות עם צלקת מפחידה, אחד מתחת לעין ימין ואחד מתחת לעין שמאל. כמו רוצחים בסרטים. שמעתי את הדלת ננעלת מאחורי ונתקפתי בחרדה.
זהו.
אני עומד למות.
אמרתי את זה הרבה פעמים בעבר אבל עכשיו אני עומד למות.
"שב" הבריון ציווה עלי והביא לי כיסא, מניח אותו מול שני האנשים והולך לעמוד לידם.
"זה הוא?" שמעתי אחד שואל את הבריון בלחישה והבריון ענה שהוא כמעט בטוח שכן. רציתי פשוט לברוח אבל בסוף התיישבתי בהיסוס, איזה עוד ברירה יש לי? התאום הראשון המשיך לדבר עלי עם הבריון כאילו אני לא פה בעוד השני נעמד והתחיל לחקור אותי.
"איך קוראים לך?" הוא שאל בקשיחות.
"אמ... לי- ליפ" גמגמתי.
התאום שדיבר עם האדם שהכה אותי כרגע לקח את הטלפון וחייג למספר מסוים.
"בוס, מצאנו אותו"
YOU ARE READING
Wings (boy×boy)
Roman d'amour"עכשיו אתה תכריח אותי ללבוש ורוד ולקרוא לך דאדי כמו בספרים?" "לא איכס מאיפה הבאת את זה" ליפ היה בסך הכל נער שצריך תעודת בגרות, מי תיאר לעצמו שיום אחד יופיע בבית החולים בו הוא מתנדב האדם שישנה את חייו לנצח?
