התעוררתי מקרני אור שנכנסו לחדרי.
אני לא בטוח מתי בדיוק נרדמתי אתמול בלילה.
נזכרתי במה שקרה, כל כך הרבה דברים השתנו, לחשוב שאתמול בבוקר עדיין ישנתי על מזרון בבית המוזנח שלי.
"בוקר טוב ליפ, תתארגן לבית הספר, יש לך בגדים בארון" אמדונד צעק מצידה השני של הדלת ואני העברתי את מבטי לארון.
קמתי מהמיטה בלי כוח, משפשף את עיניי בעייפות והולך לכיוונו.
פתחתי אותו וראיתי שהוא מחולק לשתי חלקות- בגדים רגילים ובגדים מכובדים. שמחתי לראות שאין דברים יותר מדי... פרובוקטיביים.
לקחתי חולצה לבנה וג'ינס עם קרעים, פתחתי את המגירה התחתונה וראיתי ערימת בוקסרים וגרביים. לקחתי בוקסר שחור וסגרתי את הארון, נכנס להתקלח ומבלה קרוב לחמש דקות בנסיון להבין איך הברז עובד.
"איך ישנת?" קאי שאל אותי כשירדתי למטבח, רואה אותו מניח את הפנקייק האחרון בצלחת כשאדמונד יושב על יד השולחן ושותה קפה.
"בסדר" מלמלתי, עדיין מרגיש מובך לידם.
"רוצה קפה?" הוא שאל ואני הנדתי בראשי.
הוא הגיש לי פנקייקים ואדמונד הוציא לי מייפל מהמקרר לפני שחזר לקומה השנייה.
"איפה ברייס?" שאלתי את קאי שהסתכל על אדמונד במבט שונא והוא המהם כשהבין שדיברתי אליו.
"ברייס יצא לעשות הכנות אחרונות לקראת היום בערב, הוא יראה אותך רק כמה דקות לפני שנצא" הוא ענה וחייך אלי לפני שעלה גם הוא במדרגות, משאיר אותי לשבת לבד במטבח. קצת התאכזבתי לשמוע שברייס לא בבית, משום מה רציתי לראות אותו.
ניערתי את ראשי וסיימתי לאכול, שוטף את הכלים.
"סיימת?" אדמונד ירד לסלון ושאל אותי.
"כן"
"אני צריך שתיתן לי את הכתובת הקודמת שלך וניסע בדרך לקחת את התיק שלך" הוא אמר ופתח לי את הדלת ואני הנהנתי אליו ויצאתי.
נכנסנו שנינו למכונית ונתיישבתי על הכיסא שלידו.
"אדמונד..." פניתי אליו והוא המהם.
"מה קרה לברייס באותו יום? הוא דימם במידה ממש חמורה והיו צריכים החייאה בשלב מסוים" אמרתי לו והוא חייך, לא מוריד את עיניו מהכביש.
"הוא התקשר אלינו רק כמה שעות אחרי, הוא היה בפגישה והוא כהרגלו עצבן את כל האנשים שם עד שאחד מהם דקר אותו וזרק אותו ברחוב. אני מניח שמישהו מצא אותו והתקשר לבית החולים" הוא צחק ואני הרמתי גבה לעברו.
"זה מצחיק אותך?" שאלתי בבילבול.
"קצת... כי עם הבחור שדקר אותו אתה עומד לשכב היום" הוא אמר ופתחתי את עיניי בהפתעה.
"הגענו" הוא חייך כאילו הוא לא אמר לי עכשיו שאני עומד לשכב עם מישהו, ועוד עם מישהו שמסוגל לדקור בן אדם שמעצבן אותו.
"היי... הכל בסדר ליפ, אני צחקתי הוא לא יפגע בך. ברייס ישמור עליך" הוא תפס בכתפי וגרם לי להסתכל בעיניו בדאגה.
אדמונד היה מאוד שרירי, אפילו יותר מברייס, היה לו עיניים שחורות ושיער בלונדיני והוא היה שזוף, כאילו הוא בילה בים לאורך כל הקיץ.
"מאיפה אתה כל כך בטוח?" מלמלתי, פתאום תקף אותי הפחד מלעשות את זה.
תחילה הוא לא ענה לי, גורם לי לחשוב שאולי עשיתי טעות ששאלתי אותו, אולי נגעתי בנקודה רגישה.
"קאי היה במקום הזה לפנייך..." הוא התחיל לספר במין גוון קול שלא זיהיתי. "אני וברייס מאז ומתמיד היינו החברים הכי טובים, כשהוא התחיל את כל הדבר הזה אני בשמחה הסכמתי לקחת חלק. אחרי שנה שזה היה רק אני והוא, וכל העובדים האחרים אבל הבנת את ההרכב, הוא הביא את קאי. הוא היה אז בן 16 והוא עשה את התפקיד שלך במשך שנתיים-" פתאום הוא עצר וחיוך טפשי היה דבוק לפניו. "ואני זוכר שברייס אמר לי 'תשמור עליו כמו על החיים שלך'. כל פעם שהוא היה שוכב עם מישהו אני הייתי שם והשגחתי שאף אחד לא פוגע בו, וזה בדיוק מה שברייס יעשה איתך. אני לא יודע אם זה יהיה הוא או אחד מאיתנו אבל ברייס ידאג שכלום לא יקרה לך. עכשיו תעלה להביא את התיק אני מחכה לך כאן" הוא תפח על כתפי ומיד יצאתי מהאוטו ועליתי לקחת את התיק.
"באיזה שעה אתה מסיים היום?" אדמונד שאל אותי כשעצר ליד בית הספר, גורם לכל התלמידים להסתכל על המכונית המפתיעה שנמצאת בחנייה.
קלטתי בעיני את נוי מסתכלת על המכונית ומיהרתי לתפוס אותה לפני שתלך.
"שתיים וחצי" צעקתי לו.
"אני אבוא לקחת אותך!" הוא צעק לי בחזרה ונסע משם.
רצתי לנוי, מרגיש את כל העיניים עליי.
"מי זה היה?" היא צחקה וקרצה לי.
"איכס מגעילה זה דוד שלי" תירצתי, גאה לומר שדווקא יצא לי די אמין.
"בן כמה הוא?" היא שאלה בהתעניינות.
אין לי פאקינג מושג.
"24" זרקתי מספר שישמע הגיוני.
"תהיה לו בעיה לצאת עם בחורה בת 18?" היא שאלה עם חיוך מרושע ואני נתתי לה מכה בכתף.
"דוחה" מלמלתי ונכנסנו לבית הספר.
YOU ARE READING
Wings (boy×boy)
Storie d'amore"עכשיו אתה תכריח אותי ללבוש ורוד ולקרוא לך דאדי כמו בספרים?" "לא איכס מאיפה הבאת את זה" ליפ היה בסך הכל נער שצריך תעודת בגרות, מי תיאר לעצמו שיום אחד יופיע בבית החולים בו הוא מתנדב האדם שישנה את חייו לנצח?
